אין ספק שבינה מלאכותית, בינה מלאכותית (Artificial intelligence) נכנסה לחיינו בשנים האחרונות והפכה לאחד המושגים השגורים והדומיננטיים בשיח היומיומי. גם אם לא כולם מבינים מה משמעות המושג, ועוד פחות כיצד הטכנולוגיה שמאחוריו עובדת, ברור שכל בר דעת ידע להגיד משהו על בינה מלאכותית, ולתת לפחות דוגמה אחת לאופן שבו משתמשים בה. יהא זה שימוש בסיסי באפליקציות פופולריות כגון Spotify , Waze או Facebook, או שימוש מתקדם יותר במנועי ניתוח וחיזוי מילולי כגון ChatGPT – בבירור בינה מלאכותית הפכה לחלק בסיסי ומשמעותי משגרת חיינו. השפעה זאת אינה פוסחת גם על עולם הטיפול, ועל עולם הפסיכותרפיה בפרט, ומעלה את השאלה האם בינה מלאכותית יכולה להחליף את דמות המטפל.ת האנושי.ת, ולהעניק טיפול פסיכותרפיה? (במאמר אתייחס לעיתים לדמות המטפל או המטפלת, אבל הכוונה בכל מקרה היא לשני המינים).
במאמר זה אבחן את הסוגיה מזוית ספציפית ואטען כי הדבר אינו אפשרי. גם במצב שבו בינה מלאכותית זהה לחלוטין למטפל אנושי, מבחינת התנהגות ומראה, היעדר האותנטיות האנושית לא יכולה לאפשר לה לעורר את אותה טרנספורמציה נפשית אצל המטופל כפי שמטפלת אנושית מסוגלת לעשות. כדי להסביר זאת, עלינו להבין קודם כל מה בינה מלאכותית כן מאפשרת, מהם ההיבטים ה"אנושיים" שקיימים בטיפול פסיכותרפי, כיצד מגדירים אותנטיות, ומדוע רכיבים אלה נעדרים במצב שבו המטפלת הינה בינה מלאכותית.
על מה יכולה הבינה המלאכותית לתת מענה
הדיון בסוגיה זו חי וקיים בפורומים רבים ומגוונים, מפורומים המנוהלים בידי קהילות חובבנים ועד אלה המנוהלים בתוך מסגרות אקדמאיות ומקצועיות. יתרה מזאת, כבר היום ישנם פיתוחים מעשיים בעולם הטיפול הנפשי שמנסים לתת מענה טכנולוגי מבוסס בינה מלאכותית לבעיות נפשיות. היישומים הבולטים ביותר כוללים אפליקציות שבהן המטופל מנהל שיח עם Chat Bot, כלומר, שיחה עם תוכנה שמדמה מטפל אנושי[i]. לשימוש באפליקציות ישנם יתרונות בולטים, כגון חיסכון במשאבי אנוש, מתן מענה מיידי ונגישות גבוה לכלל האוכלוסייה. זאת ועוד, ישנם מקרים ספציפיים שבהם האפליקציה הוכחה כיעילה ועדיפה על פני טיפול מסורתי, למשל לצורך אבחון פסיכיאטרי שמתבסס על מקורות מידע רבים (רשומות רפואיות, מלל אישי שנכתב ברשתות חברתיות, סיכום מחקרים עדכניים וכד') או לצורך ניתור ומעקב בטיפולים מובנים ממשפחת ה-CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי). עם זאת, אף שאפליקציות אלה הוכחו כיעילות במקרים רבים, נראה שהן עדיין רחוקות מלהחליף את המטפל האנושי. הסיבה המרכזית, נעוצה, כפי שניתן לשער, בהיעדר הרכיב האנושי. מינרבה וג'יוביליני (Minerva & Giubilini, 2023) מאשרים מסקנה זו במאמרם Is the Future of Mental Healthcare:
“…one of the obvious costs […] is the dehumanization of healthcare. The human dimension of the therapist-patient relationship would surely be diminished […]. Features of human interactions […] such as empathy and trust, risk being lost as well.”
אבל למה מתכוונים כשאומרים "היעדר אנושיות" (dehumanization) בטיפול ? איך זה בא לידי ביטוי, ומדוע קיים חשש לפגיעה באפקטיביות של טיפול פסיכותרפי?
האם הבינה המלאכותית יכולה לתת מענה להיבטים רגשיים?
כדי לעמוד על ההבחנה שבין אנושי ומה שאינו אנושי אפשר לבחון מספר היבטים ספציפיים של טיפול ושל קשר טיפולי:
תחושת מוכרות: כשאנו מגיעים לטיפול עם מטפל אנושי, אנחנו מודעים לכך שקיימים ביננו לבין המטפל הבדלים אישיותיים והיסטוריים. אבל בסופו של דבר מדובר בבן אדם, ולכן במובנים רבים הוא דומה לנו. לצורך העניין, אם היה יושב מולנו חייזר, לא היינו יכולים להניח שנבין את חווייתו, אפילו ברמה בסיסית, או שהוא יבין את חוויתנו. הדבר נכון גם לגבי תוכנה- החוויה האנושית מוכרת לנו ומאפשרת לנו להניח שקיים מכנה משותף ביננו לבין האדם שמולנו. עם זאת, אין לנו מושג מהי "חוויית התוכנה". אפילו ההכרה הבסיסית שלנו בעולמנו הפנימי, ובעולם החיצוני לנו באמצעות החושים, או ההכרה בעצמנו (מודעות עצמית) ותחושת העצמיות שלנו, אינם דברים שאנו יכולים להניח שמתקיימים בבינה מלאכותית. לכן גם האפשרות שלנו להזדהות עימה, או לצפות להבנה מצידה קלושה עד אפסית. כאשר הישות הניצבת מולנו כמטפלת זרה לנו, הדבר יכול לחזק את חשדנו כי אמירותיה אינן מעוגנות במציאות, ולכן אינן אמיתיות. מלבד זאת, היעדר המוכרות עלול לתת מקום לחוסר ודאות ולחרדות הקשורות בכך, ולהכניס "רעש" לקשר הנוצר. הדבר נכון במיוחד בכל הקשור לאמון וחשדנות, כי נתקשה להבין אם יש לתוכנה כוונה, האם הכוונה הזאת טובה, ואילו אינטרסים עומדים מאחורי מה שהיא מתקשרת.
דאגה ואיכפתיות: אחד המאפיינים של קשר אנושי, במיוחד בהקשר של קשר קרוב, אינטימי ומשמעותי כמו קשר טיפולי, הוא דאגה (care) או איכפתיות. הכוונה היא למידת המושקעות של מי שמולנו בעולמנו הרגשי. כשמישהו דואג לנו, אנחנו יודעים שהוא לא יהיה אדיש למצבנו הרגשי, במיוחד כשאנו חווים סבל וכאב. הדבר יפעיל אותו ויניע אותו לפעולה, כלומר, ידרוש ממנו להשקיע בנו חלק ממשאביו הרגשיים. הדאגה מקבלת משקל משמעותי במיוחד לאור העובדה שכבני אדם, המשאבים שלנו מוגבלים. אמא אנושית לרוב אינה יכולה להשקיע כמות זהה של דאגה ותשומת לב כלפי כל הילדים שלה, מאחר שמשאביה הנפשיים מוגבלים. לכן, כבר מלידה, תשומת הלב, הדאגה והאכפתיות של הדמויות המשמעותיות בחיינו הופכות למשאב יקר ערך ומשמעותי. כך, כשהמטפל מביע כלפינו דאגה ואכפתיות נחווה זאת כדבר משמעותי שאינו מובן מאליו. מנגד, לבינה מלאכותית אין באמת משאבים מוגבלים במובן זה. התוכנה הממוצעת יכולה לתת "יחס" זהה למאות אנשים במקביל, מבלי שזה יגרע ממשאביה. בהיעדר חוויה סובייקטיבית או מודעות עצמית, התוכנה גם לא "תרגיש" כל קושי או אתגר סביב זה, מה שירוקן את הדאגה והאיכפתיות ממשמעות. גם אם התוכנה תספר לנו שמשאביה מוגבלים, אנחנו נדע שהדבר אינו נכון. בהקשר הטיפולי, הדבר עלול להיות מתורגם לתחושת היעדר ערך, שכן לעיתים קרובות הדמות הדואגת והאכפתית הזאת היא בדיוק הדמות שאנו זקוקים לה כדי לקבל מענה לחסכינו הרגשיים.
מאמץ והקרבה: בהמשך למה שנכתב על דאגה ואכפתיות, מידת המאמץ המושקע מצד המטפל היא משמעותית ביותר. אנחנו יכולים בקלות לדמיין כיצד היינו נמנעים מלהגיע לטיפול אצל מישהו שברור שאינו מתאמץ בשבילנו: מישהו היושב מולנו כשהוא נראה עייף, מנומנם, חסר עניין או משועמם. המטפל נדרש לגייס את משאביו הפנימיים לצורך מושקעות בטיפול ובמטופל, ואנו גם מצפים לכך. התגייסות זאת עלולה להיות מאתגרת במיוחד לאור העובדה שהמטפל הוא אנושי, ולכן משאביו מופנים במידה רבה לצורך ניהול חייו האישיים, כולל התמודדות עם אתגרים רגשיים וויסות של עולמו הפנימי. אבל דווקא זה מה שהופך את המאמץ שלו למשמעותי, גם אם ההכרה של המטופל בעולמו הפרטי של המטפל היא לחלוטין לא מודעת. כאשר המטופל מכיר באפשרות שהמטפל התאמץ כדי להגיע לקליניקה בזמן, גם אם לא ישן טוב בלילה או ניהל ויכוח מתיש עם מישהו קרוב לפני כן, הדבר מקבל ערך ומשמעות מיוחדת בטיפול. יתר על כן, לעיתים המטפל נדרש להקריב היבטים מסוימים בחייו לצורך שמירה על הקשר עם מטופליו. העבודה בתור מטפל עלולה לעיתים לגבות מחיר נפשי לא קטן, שמצמצם את מידת זמינותו לסביבתו הקרובה ולבריאותו הנפשית שלו עצמו. עם זאת, המטפל ינסה לרוב לתת מענה למטופליו, גם כאשר עליו להתאמץ ולשלם על כך מחיר אישי מסוים, מה שידגיש את מידת מעורבותו הרגשית בקשר ואת נכונותו להקריב מעצמו למען המטופל. דבר זה יכול להיות מאוד משמעותי (ולעיתים אף הכי משמעותי) עבור המטופל. כל ההיבטים הללו אינם רלוונטיים לבינה מלאכותית, שכן מדובר בישות לא אנושית שאין לה צורך לווסת משאבים או לנהל חיים אישיים. שוב, גם אם התוכנה תספר כי היא מתאמצת ומקריבה, נדע שהדבר אינו אמיתי.
יכולת הזדהות: הזדהות היא היכולת להתחבר או לחוש את מה שחווה מי שמולנו, והיא רכיב קריטי בקשר הטיפולי. לעיתים ההזדהות נדרשת מצד המטפל, כדרך להבין יותר טוב את עולמו הפנימי של המטופל. פעמים רבות ההזדהות עם המטופל נדרשת כדי ללמוד גם על טיב הקשר שמתקיים בין המטפל למטופל. המטפל לומד על המטופל כשהוא מבחין מתי הוא מבין אותו ואת מה שמניע אותו, ומתי אינו מצליח להבין. כמו כן, ישנן פעמים שבהן המטופל יזדהה עם המטפל – במקרים מסוימים זה אף הכרחי לצורך התקדמות בטיפול. למשל, במקרים של דיסוציאציה (ניתוק), שבהם המטופל אינו מסוגל לחוות חלקים מסוימים מעולמו הרגשי, אך הוא כן מסוגל להשליך אותם על מי שמולו. במצבים אלה ייתכן שהמטפל יחווה את אותם חלקים, ודרך ההזדהות, המטופל יוכל לנסות להיות עימם במגע ובדרך זו להתחבר לעצמו (ע"ע 'הזדהות השלכתית' על פי Ogden[i]). האם הזדהות אפשרית במקרה של בינה מלאכותית, שאין לה עולם רגשי? האם למטופל יש יכולת להשליך ולהזדהות עם בינה מלאכותית במצב זה? גם במקרה זה נראה כי התוכנה תוכל לדמות את אקט ההזדהות, לספר לנו שהיא "איתנו" בחוויה, אבל ברור גם כי אינה מסוגלת לעשות כך, מאחר שהיא משוללת חוויה אנושית אמיתית.
יכולת אמפתיה: אמפתיה היא היכולת "להיכנס לראשו" של מי שמולנו. בשונה מהזדהות, כשאנו אמפתיים לא נחוש בהכרח את מה שמי שמולנו חווה. עם זאת נוכל להיכנס לנעליו ולהבין את מה שעובר עליו, גם אם קיים פער בין החוויות שלנו. למשל, אנו יכולים לחוש אמפתיה כלפי אדם בעל עמדה מנוגדת לשלנו, בכך שנגיד שאומנם איננו מסכימים איתו, אבל יכולים להבין מדוע הוא מחזיק בדעה זו. יכולת המטפל לחוש אמפתיה היא קריטית ומבטאת מפגש ייחודי שמתקיים בין נפשו שלו לבין נפשו של המטופל. עצם היכולת להבין או חוסר היכולת להבין את המטופל הן מרכיב מהותי בקשר הטיפולי. נקודות הזמן שבהן המטפל חש אמפתיה יכולות להיות רגעים של גילוי והבנה שהם משמעותיים ביותר עבור המטופל, כי ייתכן שהוא מעולם לא חש הבנה מצד דמות משמעותית לפני כן. כמו כן, הנקודות שבהן המטפל "מפספס" את המטופל ולא מגלה את האמפתיה שהמטופל מצפה לה, גם הן יכולות להיות משמעותיות. "כשלים אמפתיים" כאלה נובעים בסופו של דבר מאנושיותו של המטפל, שהבנתו מוגבלת ומתאפשרת רק בתנאים ונסיבות מסוימים. לעיתים הכשל האמפתי של המטפל ידמה את הכשל שהמטופל חש מצד דמויות משמעותיות בחייו, מה שיהפוך את המתרחש בחדר הטיפול לשחזור אמיתי של אירועים משמעותיים מעברו שיוכל לאפשר חוויה של תיקון. גם במקרה הזה ניתן לתהות האם יכול להתבצע שחזור של חוויה בין־אישית כאשר אחת מהדמויות אינה אנושית? האם זה זהה לדבר האמיתי?
יכולת חמלה: חמלה היא היכולת לשהות יחד עם הכאב של אדם אחר, להכיר בכאבו ולנסות להקל עליו. חמלה שונה מרחמים, שכן ברחמים ישנה הכרה בכאבו של האחר, אך אין בהכרח ניסיון פעיל להקל עליו. בעת גילוי רחמים, האדם המרחם יכול לחוש נעלה על פני האדם הסובל ולהיות אדיש כלפי כאבו, בשונה מגילוי חמלה, אז האדם החומל הופך לשותף פעיל בחווייתו, כלומר, נמצא ממש איתו בחוויית הכאב, ומתוך מקום זה מנסה להקל עליו. נראה שחמלה הינה יכולת אנושית ייחודית, שכן היא דורשת מן הצד החומל להתחבר לחוויית הכאב. האם בינה מלאכותית יכולה לחוות כאב?
מושקעות ואהבה: גם אם מטפל הוא בעל כוחות זמינים לצורך הטיפול, ומוכן להתאמץ, עדיין ייתכן שלא יחוש חיבה או אהבה כלפי המטופל. מנגד, גם אם יחוש אהבה כלפי המטופל, לא בטוח שהמטופל ישתכנע שזה אכן המצב, למשל, כאשר טרם נוצר אמון בקשר הטיפולי. היכולת להיות מושקע בקשר, וההופעה של אהבה בקשר, אינם תהליכים מובנים מאליהם. לעיתים נדרש תהליך ממושך שדורש פתיחות, התמדה ואומץ, הן מצד המטופל והן מצד המטפל, כדי שאיכויות רגשיות אלה יופיעו ויבואו לידי ביטוי. ההתכווננות של המטפל כלפי המטופל, כמו זו של האם כלפי ילדה, אינה טריוויאלית, ומבטאת תוצר של טרנספורמציה נפשית שהכשירה את הנפש לכך. הידיעה כי המושקעות של המטפל במטופל ואהבתו כלפיו הן יקרות ערך, מעניקה משמעות עמוקה יותר לטיפול. אחת הסיבות לכך היא כי במעמקי התודעה שלנו, אנו יודעים שגם קשרים משמעותיים עלולים להסתיים. המטפל, לצורך העניין, עלול לנטוש בדיוק כפי שהאם של המטופל נטשה אותו בעברו, כי בחווייתו היא הפסיקה לחוש כלפיו חיבה ואהבה. חרדה מפני נטישה כזאת גורמת למטופל לבחון שוב ושוב את יחסיו עם המטפל, לתהות לגביהם, להתייחס אליהם, ואם אכן חווה מושקעות ואהבה מצד המטפל, גם לחוות תיקון ולצמוח מהם. נראה שאם בינה מלאכותית תציג מושקעות ואהבה, זה יחווה כדבר מובן מאליו (הרי כך היא תוכנתה, לא?). מנגד, לא סביר ש בינה מלאכותית תנטוש או תחליט לסיים את הקשר הטיפולי, מאחר שבינה מלאכותית היא מוצר שאינו מוגבל בכוחותיו ואין לה עולם רגשי. עצם הידיעה התאורטית שבינה מלאכותית לעולם לא תנטוש אינה מאפשרת למטופל לחוות מושקעות ואהבה שאינן מובנות מאליהן, מה שמדיר ממד משמעותי זה מן הטיפול.
היכולת להיות מושפע רגשית: אחד האלמנטים החשובים ביותר בטיפול הוא יכולתו של המטופל להשפיע על המטפל. לצד כל שינוי שמתרחש בנפשו של המטופל, ישנו שינוי מקביל שמתרחש בנפשו של המטפל. התהליך הטיפולי הוא תהליך של השתנות הדדית, ומכאן ניתן לומר שהקשר הטיפולי הוא קשר שמתפתח ונמצא בתנועה. בספרות הפסיכואנליטית, ובעולם הפסיכותרפיה הפסיכודנימית בכלל, ניתן לאלמנט זה של הטיפול משקל רב, בעיקר סביב המושגים "העברה" ו"העברה נגדית". באופן כללי, הכוונה היא לדרך שבה המטופל "מעביר" או משליך דפוסים של יחסים בין־אישיים שהתקיימו עם דמות אחת בחייו (למשל, עם אביו) לתוך הקשר עם המטפל, כך מתרחש שחזור אותנטי של הקשר המקורי עם אותה דמות בתוך חדר הטיפול. עולמו הנפשי של המטפל מגיב להשלכה זו, באופן שמדמה יותר או פחות את מה שמתרחש בקשר עם אותה דמות, במסגרת מה שמכונה "העברה נגדית". האופן הדומה או השונה שבו המטפל יגיב יכול לאפשר למטופל מרחב של בחירה מחודשת באופן התגובה שלו, ובכך לייצר חוויה חדשה, שונה ומיטיבה. בין אם המטופל יגיב באמצעות גילוי של אהבה או שנאה, ניתנת לו הזדמנות להביע רגש אחר שמסיבה מסוימת לא התאפשר לו לבטא אותו בקשר המקורי בעבר. בני אדם יכולים להשליך את עולמם הפנימי על מגוון של גירויים ועצמים, בין אם מדובר באדם אחר, בעל חיים או חפץ דומם, ולכן השלכה בהחלט יכולה להתקיים גם בשיח מול תכנת בינה מלאכותית. עם זאת, לאור העובדה שלבינה מלאכותית אין עולם רגשי, ההשפעה של ההשלכה על תוכנת הבינה המלאכותית, היכולת לעורר בה שינוי רגשי אמיתי עקב ההשלכה, והיכולת של התוכנה להגיב לכך, כולן מטלות בספק.
המטפל כמודל לחיקוי: חלק מהותי מהטיפול הוא היכולת של המטפל לשמש דוגמה חיה לדבריו. על המטפל לעמוד מאחורי ההכוונה שלו כלפי המטופל, בעצם הנוכחות שלו ודרך הדברים שהוא אומר. עליו להדגים מהי חשיבה אינטגרטיבית, גמישה, וחדשה ביחס לדפוסים שסומנו כפתולוגיים וככאלה שיש לשנות במסגרת הטיפול. ההדגמה החיה של המטפל של מגע עם רגשות מסוימים, או של דפוסים רגשיים חדשים היא משמעותית מאוד שכן היא מוכיחה כי דפוסים אלה אפשריים, והמטופל נוכח בכך באופן ישיר. גם אם המטפל מציג התנהגות או היבט רגשי שהמטופל אינו מצליח להזדהות איתם, או מרגיש שהם רחוקים מאוד מחווייתו, עדיין יש לכך משמעות רבה. למשל, אם המטופל חש אובדן תקווה לגבי מצבו, אך המטפל ממחיש לו שהוא רואה אותו ועדיין מצליח לשָמר את תחושת התקווה, הדבר יכול לפתוח פתח להשראה ולאמונה אצל המטופל, שאולי התקווה תהיה נגישה לו בהמשך הדרך. תוכנת בינה מלאכותית בהחלט תוכל לשדר התנהגות כזאת, אבל, ברור שבינה מלאכותית אינה חווה חיים אנושיים ומגבלות אנושיות. לכן תמיד יוטל ספק במידת האפשריות והאותנטיות של מה שהיא אומרת, וביכולת להאמין שהיא מהווה דוגמה תקפה ואפשרית.
אז האם בינה מלאכותית יכולה להחליף מטפל אנושי?
מתוך הדוגמאות לעיל, אפשר עכשיו לפרט יותר על מה שבינה מלאכותית כן יכולה לדמות בתור מטפלת. בינה מלאכותית היא מכונה משוכללת של יצירת משפטים. באמצעות מודלים מתמטיים והתבססות על כמות עצומה של דוגמאות ש"למדה" לפני כן, היא ניחנת ביכולת מופלאה לנבא רצפים של מילים, ובאמצעות כך לבנות משפטים משמעותיים. יכולת זאת באה לידי ביטוי גם בזמן אמת ובתוך רצף של שיחה, כך שהמשפטים המיוצרים בה רלוונטיים ומתייחסים לתוכן השיחה ולדברים שנאמרו בה. לכן ברור שבינה מלאכותית מסוגלת לייצר שיח אנושי. כיום, בינה מלאכותית עדיין בפיתוח ויכולותיה עדיין מוגבלות: בינה מלאכותית אינה מכירה מידע שלא הכירו לה לפני כן, אינה בעלת יכולת הסקה מפותחת, ולעיתים רבות אינה מדייקת כלל בדבריה (על כך כבר נכתבו מאמרים רבים). עם זאת, לצורך הדיון, אני רוצה להציג מודל בינה מלאכותית תאורטי שמייצג את המימוש האופטימלי והמושלם של בינה מלאכותית. בהקשר הטיפולי, הדבר יהיה משול לבינה מלאכותית שיודעת להגיב ולהגיד בדיוק את מה שמטפל אנושי היה אומר, כך שאם בוחנים רק את המילים שנאמרות, אדם סביר לא יוכל להבחין בין מה שאמרה הבינה המלאכותית ובין מה שאמר מטפל אנושי (בדומה למבחן "טיורינג"). נוסף על כך, אני רוצה להפליג בניסוי המחשבתי, ולהוסיף נדבך מאוד משמעותי שכיום רחוק מאוד ממימוש. לצורך הדיון, הבינה המלאכותית לא תהיה רק תוכנה שמייצרת משפטים, אלא תהיה גם בעלת צורה פיזית ממשית של בן אדם ותדבר בקול אנושי. כלומר, מבחינה חיצונית – מראה ופלט מילולי – המטופל שישב מול בינה מלאכותית דמיונית זו לא יוכל להבחין בשום הבדל בין מטפל אנושי לבין מטפלת הבינה המלאכותית.
הטענה שלי היא כי גם במצב זה, בינה מלאכותית אינה מסוגלת להחליף מטפל אנושי.
אבל למה? הרי, אם לבינה מלאכותית יש צורה אנושית משכנעת, השפה שלה זהה לחלוטין לשפה אנושית, ודבריה רלוונטיים ומשמעותיים, מה עוד נדרש כדי ליצור תחליף למטפל אנושי?
עקרון האותנטיות וערך האמת – הגדרה וחשיבות*
אם נחזור ונבחן שוב את הדוגמאות שניתנו בהקשר של ההיבטים הרגשיים הרלוונטיים לטיפול, ניתן יהיה לשים לב לכך שבכולם קיימת התייחסות לאותנטיות או למידת האמיתיות של החוויה. הבינה המלאכותית יכולה לייצר תגובה מילולית והתנהגותית שמדמה תגובה אנושית, בין אם מדובר בגילוי של הזדהות, אמפטיה או חמלה, ובין אם מדובר בגילוי של מושקעות, מאמץ או מושפעות מהמטופל. עם זאת, מדובר בדימוי של תגובה אנושית, ולא בתגובה אנושית אמיתית. כדי להבין מדוע זה משמעותי, עלינו קודם כול להגדיר מהו דבר אמיתי. הפילוסופיה האנושית עסקה רבות באופנים שבהם ניתן להגדיר מהו אמיתי, בעיקר בענפי המטפיזיקה, האפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) והאונתולוגיה (תורת הממשות). דיון עשיר זה, שנמשך כבר אלפי שנים בתרבויות שונות, לא יזכה לסיקור נרחב במאמר זה (למי שמעוניין, ניתן להתחיל בקריאת https://www.britannica.com/topic/truth-philosophy-and-logic). עם זאת, אנסה לתת הגדרה המניחה את הדעת, שתוכל לשמש גם כבסיס לדיון הנוכחי. במובן האינטואיטיבי והפשוט, כשאנו מתייחסים לדבר אמיתי אנו מתייחסים לדבר שקיים במציאות. מציאות מוגדרת כמצב העניינים המתבטא בעולם הפיזי, שאנו מצויים בו, הנקלט דרך החושים ומעובד בשכל. מצב זה מבטא קוהרנטיות, סדר והיגיון מסוימים מאוד בסיסיים, שמתבטאים במה שאנו מכנים "חוקי טבע", ושכל הישויות הנכללות בו יכולות להתייחס אליהם. מבלי להיכנס להבחנות הקשורות בפערים אפשריים בין המציאות כשלעצמה ובין האופן שבו אנו תופסים אותה, ננסה לזרום עם אותה אינטואיציה יום־יומית, לפיה מה שאמיתי הוא מה שיוסכם לגביו כי הוא אכן קיים במציאות. עיקרון זה תקף גם במקרים שבהם אין הסכמה לגבי מה נכון או אמיתי. למשל, אדם א' יכול לטעון כי אין תפוחים בעולם, ואדם ב' יטען כי יש תפוחים בעולם. סביר להניח שרק אחד מהם צודק, כלומר, שרק אחד מהן טוען דבר נכון או אמיתי. מה שיקבע זאת הוא עצם קיומם של תפוחים במציאות. אבל, לפני שנתהה ונבדוק האם קיימים תפוחים במציאות, נתבקש לשאול אם בכלל ייתכן כי יתקיימו תפוחים במציאות? בעיניי, זאת הנקודה החשובה והרלוונטית לדיון הנוכחי: תופעה יכולה להיחשב אמיתית רק בתנאי שייתכן כי תתקיים במציאות. למשל, נוכל לדבר על סוג דמיוני של תפוחים, כאלה שמופיעים ונעלמים בכל 3 שניות, לסירוגין. נוכל להסכים ביננו, אינטואיטיבית, כי לא יתכן שסוג כזה של תפוחים יתקיים במציאות, מאחר שתופעה זאת אינה קוהרנטית – היא אינה מתיישבת עם חוקי הטבע, עם מצב העניינים המתבטא בעולם הפיזי שאנו מצויים בו. אנו מסוגלים לדמיין זאת, אבל לאור היעדר ההסכמה שלנו, נסכים כי תופעה זאת אינה אמיתית.
*הדיון הקצר המוצג פה רחוק מליישב טענות פילוסופיות רבות ורלוונטיות שניתן להעלות בהקשר של המציאות והכרתה. הוא אינו נוגע כלל, למשל, לקשר שבין מילים ותופעות פיזיות, ולשאלה האם דבר דמיוני יכול להיחשב אמיתי מעצם העובדה שניתן לדמיין אותו. הדיון מתמקד רק בהיבט פנומנולוגי, חווייתי, של המציאות כפי שהיא נחווית על ידנו באופן יום־יומי, ובאופן שמשרת את המסקנה כי חוויית הטיפול שונה במהותה במקרה של מטפל אנושי או מטפל בינה מלאכותית.
מדוע בינה מלאכותית אינה מסוגלת לתת מענה לעקרון האותנטיות ולערך האמת
כעת ניתן לחזור לטענות שהובאו בהקשר של בינה מלאכותית. הסכמנו שבינה מלאכותית יכולה לייצר משפטים רלוונטיים ומשמעותיים, גם בהקשר של שיח טיפולי. עם זאת, לאור הדיון בנוגע לערך האמת, נוכל לתהות האם המשפטים האלה נכונים? אמיתיים? האם יש קשר בינם לבין המציאות? וגם אם לא, מדוע זה חשוב?
לצורך המחשת הנקודה, ניקח דוגמה משיח טיפולי אפשרי:
מטופל: "אני תמיד מרגיש בדידות...גם כשאני מוקף באנשים, זה מרגיש כאילו יש קיר בלתי נראה שמפריד ביננו".
מטפלת בינה מלאכותית: "אני יכולה להבין, זה נשמע לא קל, להרגיש כל כך הרבה בדידות (מהנהנת בראשה, מציגה מבע אמפתי)".
כעת נתהה לגבי אמירתה של המטפלת. האם היא יכולה להבין? האם היא יכולה להעריך את הקושי הסובייקטיבי שבחוויה זו? בדוגמה זו המטפלת מגלה אמפתיה. כפי שטענתי לפני כן, אמפתיה דורשת "להיכנס לנעליו" של מי שמולנו. מה קורה במיינד של בן אדם כאשר הוא מגלה אמפתיה? בחווייתו? היכולת שלנו לגלות אמפתיה נעוצה קודם כל בהיסטוריה האישית שלנו, באוסף החוויות שחווינו לאורך חיינו. כאשר אני מזהה שהאדם שמולי חווה בדידות, משהו בנפשי מחפש קודם כול הפניה (reference או intention) למה שנחווה בעיניי כבדידות. סביר להניח שבנקודה כלשהי בחיי חוויתי משהו כזה, משהו שהמילה "בדידות" תיארה אותו בצורה טובה. מהותה של חוויה זו היא ההזדקקות לנוכחות או ליחס של מישהו, שאינו נמצא שם. מאחר שאני בן אדם, ויש לי עולם רגשי, על היבטיו הביולוגיים והתודעתיים, בהחלט ייתכן כי חוויתי בחיי חוויה רגשית שהמילה "בדידות" מבטאת אותה היטב. לכן, כאשר ניצב מולי אדם המשדר בדידות, ישנה "שרשרת סיבתית" שניתן להתחקות אחריה, המובילה מחווייתו של אותו אדם לחוויה האותנטית שלי. החל מתחושתו הפנימית, שיוצרת מבע של עצב על פניו ומובילה לאמירה הכוללת את המילה "בדידות", שנקלטת על ידי חושיי ומופנה לחוויית הבדידות שלי, שמובילה להבנה של אותה חוויה. כל חוליה בשרשרת זאת מעוגנת במציאות, היא אפשרית ואמיתית. מכך יוצא שכאשר מי שמולי מביע בדידות, גם אם איני חש אותה באותו הזמן שבו הוא מביע אותה, עולה בי משהו שפונה לחוויה אמיתית של עצמי, כזאת שקרתה במציאות, ומאפשר לי לדעת ולהבין במידת מה את חווייתו בצורה אותנטית. שרשרת סיבתית זאת אינה מתקיימת כאשר המטפלת היא בינה מלאכותית. במקרה של בינה מלאכותית, החוליה הקריטית שאינה מתקיימת היא ההפניה לחוויית הבדידות שלה עצמה. כבר הסכמנו כי בינה מלאכותית היא מכונה משוכללת ליצור משפטים. אין ספק כי בתגובה לאמירתו של המטופל המוצג, בינה מלאכותית תוכל להפיק משפט מתאים שמדמה אמפתיה. אבל זה בדיוק העניין – זהו רק דימוי, דמיון, ולא משהו אמיתי, לא משהו שהתרחש במציאות. כי במציאות לא יתכן שבינה מלאכותית תחוש בדידות, שכן, בדידות היא חוויה אנושית, הנסמכת על קיומן של תודעה וביולוגיה, ולא על חומרת מחשב. במובן זה, להגיד כי התוכנה או המחשב חש בדידות, זה כמו להגיד שאותו תפוח שמופיע ונעלם קיים במציאות. העובדה שאנו יכולים לדמיין זאת לא מעידה על כך שהדבר בר קיום, ולא מעידה על כך שהדבר אמיתי. לכן, הבעת האמפתיה של מטפלת הבינה המלאכותית אינה אמיתית או אותנטית, גם אם היא נראית ונשמעת כך. היא אינה יכולה להיות אותנטית.
אבל אולי בינה מלאכותית כן יכולה להתייחס לחוויה אותנטית?
תיתכן ביקורת לטענה המוצגת לעיל, לפיה מטפלת הבינה מלאכותית אינה יכולה להיות אותנטית. אם בשרשראות סיבתיות עסקינן, ניתן לטעון: כל המשפטים שבינה מלאכותית מייצרת מבוססים על בסיסי נתונים מכילים טקסטים שנכתבו, בסופו של דבר, בידי בני אדם. סביר להניח שקיים בהם משפט שמכיל את המילה "בדידות". כאשר בינה מלאכותית מייצרת משפט, היא למעשה מתייחסת, דרך חישוב מתמטי מורכב, לאותו בסיס נתונים, דהיינו לטקסט שכתב בן אדם. כעת ניתן להתחקות אחר השרשרת הסיבתית שבין אותו טקסט לבין חווייתו של האדם שכתב אותו. לצורך העניין, אם יש טקסט שכתב בן אדם הכולל את המילה "בדידות", הרי שיש קשר סיבתי בין עצם כתיבת המילה לבין חוויית בדידות אותנטית. כנראה שאותו אדם לא היה כותב את המילה "בדידות" אם לא הייתה לו שום הפניה פנימית, בתוך החוויה שלו, למשמעות החווייתית של המילה. בינה מלאכותית עושה שימוש במילה בדידות, או לכל הפחות מתייחסת אליה ("אני יכולה להבין"). לכן, ניתן להצביע על קשר סיבתי שמתקיים בין חוויית בדידות אנושית, אמיתית, של אדם אנונימי כלשהו, לבין אמירת המילה "בדידות", או להתייחסות אליה כפי שנעשתה על ידי בינה מלאכותית. לפיכך, ניתן להסיק כי הבעת האמפתיה של הבינה המלאכותית היא אותנטית.אבל, יש היבט נוסף שחשוב להביא בחשבון, שיכול לאתגר את המסקנה לעיל. כדי להבהיר אותו, כדאי להקדים ולהסביר את המונח Qualia (https://iep.utm.edu/qualia).
קואליה: בפשטות, קואליה מתייחסת להיבטים החוויתיים של מושאי התודעה שלנו. אחת הדוגמאות הנפוצות להסבר המושג הינו הסיפור על אודות "מרי המדענית" מאת הפילוסוף פרנק ג'קסון ([ii]Frank Jackson). מרי היא מדענית מבריקה, שמסיבה כלשהי חוקרת את העולם מתוך חדר שבו הכול מוצג בצבעים של שחור ולבן. היא מודעת לקיומם של צבעים, להסבר אודות הגורמים להופעתם, לתהליכים הפיזיולוגיים שקורים במוח שלנו כאשר גלי אור בתדרים שונים פוגשים את רשתית העין שלנו, ולאופן שבו המוח מייצר חוויה של צבע. היא גם מודעת לשימוש שאנחנו עושים במילים כדי לתאר את החוויה הזאת: "אדום", "ירוק" וכו'. אבל, מרי מעולם לא יצאה מאותו חדר, שבו הכול מוצג בשחור ולבן. יום אחד, מרי יוצאת מהחדר, ומגלה ורד אדום. לראשונה בחייה היא מביטה באופן ישיר ובלתי אמצעי בצבע אדום. האם היא חווה משהו חדש? אני, ורבים אחרים, חושבים שכן. אף על פי שמרי ידעה להתייחס (to reference) לתופעה שנקראת "אדום", היא מעולם לא חוותה אותה ישירות. לכן, גם אם יש קשר בין תופעות, כגון הקשר שבין דבר אדום ובין עינה של מרי, אין זה מעיד על חוויית ה"אדומיות" (redness) של מרי. במצב זה, ייתכן קשר סיבתי, אך נעדרת החוויה הסובייקטיבית. הקואליה, במקרה זה, היא חוויית ה"אדומיות". כלומר, ישנה איכות סובייקטיבית שקיימת במציאות, שהיא מעבר לידיעה פשוטה או לקשר סיבתי, ומתקיימת רק במידה וישנו קשר ישיר בין החווה והנחווה.
כיצד זה רלוונטי לדיון אודות בינה מלאכותית? במקרה של "בדידות", הקואליה הינה אותה חוויה שנוצרת במציאות של בדידות. גם אם ישנו קשר סיבתי בין בדידות אמיתית לבין השימוש של בינה מלאכותית במילה "בדידות", ברור כי הבינה המלאכותית לא חוותה בעצמה את אותה איכות סובייקטיבית של בדידות. גם אם הייתה לבינה מלאכותית היכולת להתייחס לחוויית הבדידות, הרי שלא היה מדובר בחוויית הבדידות שלה עצמה, אלא של מישהו אחר – אותו אדם אנונימי שכתב את המילה "בדידות" במקור. כלומר, האיכות המהותית שנעדרת פה היא חווית הבעלות (ownership) של אותה חוויה. לכן, גם אם בינה מלאכותית תעשה שימוש במילה "בדידות", מתוך קשר סיבתי לחוויית בדידות שאכן קיימת במציאות, זאת לא תהיה הבדידות שלה, אלא של אדם אחר. טענה זאת יכולה להיות משמעותית במיוחד בהקשר של קשר טיפולי.
מדוע האותנטיות חשובה?
בינה מלאכותית יכולה להדמות למטפלת אנושית, ואף בצורה משכנעת למדי. בעתיד, ייתכן וגם תלבש צורה פיזית שזהה לחלוטין לבן אדם. אבל בתוך תוכנו, במעמקי תודעתנו, לא נוכל לסלק את הידיעה כי כל התייחסות שלה לדברינו או לעולם שבו אנו חיים אינה אמיתית. בכל מבע של הזדהות, אמפתיה או חמלה, לא נוכל להשתכנע עד הסוף כי יש מפגש אמיתי בין שתי נפשות אנושיות. בינה מלאכותית לא תדע מהי החוויה האנושית, במובן הבסיסי ביותר, כי אינה חשה את העולם דרך חושים ומחשבה אנושיים. היא לא תדע מהי מושקעות, דאגה והקרבה, כי אין לה רפרנס אמיתי לחוויות אלה, ואין לה בעלות (ownership) על אותן חוויות אנושיות. קשר אנושי אינו נדרש תמיד כדי לבצע שינוי מנטלי, גם שינוי עמוק ביותר. אדם יכול לעבור שינויים מנטליים מהותיים גם כאשר הוא מתרגל באופן עצמאי לחלוטין, בין אם תרגולים פיזיים ורגשיים, בין אם תרגולים התנהגותיים. אדם יכול ללמוד בכוחות עצמו כיצד לווסת את רגשותיו בצורה יעילה יותר וכיצד להתרגל לגירויים שמעוררים בו אי נחת. עם זאת, ישנם שינויים שמחייבים קשר אנושי, ובמיוחד שינויים הקשורים ביחסים בין־אישיים ובתפיסה העצמית. [iii] צביה זליגמן מיטיבה לתאר במאמרה את ההכרח שבקשר אנושי בטיפול פסיכותרפי בנפגעי טראומה, על בסיס הגישה ההתייחסותית (Relational psychotherapy):
"במרכזה של הפסיכותרפיה על פי הגישה ההתייחסותית עומדת המחשבה שהקשר האותנטי והספונטני בין המטפל למטופל הוא בעל פוטנציאל ריפויי [...] ביטוי לכך הוא השימוש שהמטפל עושה בתהליכים שהוא בעצמו חווה במהלך הטיפול, אשר מביאים אותו להבין טוב יותר את חוויות המטופל ואת המתרחש בטיפול בינו לבין המטופל. החוויה של המטופל מקבלת משמעות, לא מתוקף הסמכות והידע של המטפל, אלא מתוך יחסי הגומלין המתמשכים בין עולמם הפנימי והחי של המטופל ושל המטפל בשדה האינטר–סובייקטיבי."
אחד הדברים שניתן ללמוד מציטוט זה הוא הדגש שניתן לעובדה שהטרנספורמציה הנפשית אינה תוצר של ידע חדש בלבד ("הידע של המטפל" שמועבר למטופל), אלא של תהליך הנובע משינוי בנפשו של המטפל, המקביל לשינוי שעובר המטופל. הידע והניסיון של המטפל נחוצים כדי שידע לשים לב לשינוי המתחולל בו עצמו, לתרגם אותו מחומרים נפשיים גולמיים לשפה, ולתקשר זאת בחזרה אל המטופל בצורה שמשרתת את מטרת הטיפול. בהמשך למה שנטען קודם, המטפל מציג את השינוי האותנטי שלו (the change that he owns) באופן ישיר ובלתי אמצעי בפני המטופל. המטופל, מצידו, מבחין בשינוי של המטפל, ולא של אישיות אנונימית כלשהי. אם המטפל חווה שינוי בתוך קשר זה, ומהטופל עד לכך, המטופל עשוי להשתכנע כי האפשרות לשינוי בהחלט אפשרית.
ניתן להבהיר את משמעות השינוי אצל המטפל, שנחווה בהקשר בין־אישי, בטיפול בטראומה. לפי זליגמן:
"בעקרונות היסוד של הטיפול ההתייחסותי מתקיימים שני התנאים הבסיסיים [...] על פי התנאי הראשון, נדרשת בטיפול תזכורת של החוויה הטראומטית [...] על פי התנאי השני נדרשת חוויה החורגת מכל מה שהמטופל ידע על העולם ועל עצמו בעקבות הטראומה. חוויה שונה זו מערערת את אשר הופנם ביחסים הטראומטיים ומזמנת למטופל חוויה לפיה התקיימות שונה, רגשית, עמוקה, כנה ונאמנה, הינה אפשרית."
זאת ועוד:
"כדי לאפשר למטופל להתמודד עם החלקים המנותקים שלו, המטפל נכנס בעצמו אל תוך מרחב הטראומה והדיסוציאציה שלו, ומוכן לפגוש את עצמו במצבים הרגשיים הכואבים שיתעוררו ולהיאבק עם חלקי נפש דחויים שלו באופן שלא עשה מעולם."
במילים אחרות, במקרים מסויימים על המטפל להפגין את הטרנספורמציה הרגשית שאותה המטופל אינו מסוגל לבצע- אותה "חוויה החורגת מכל מה שהמטופל ידע על העולם ועל עצמו בעקבות הטראומה". אבל טרנספורמציה זו נובעת ממפגש אותנטי של המטפל עם הכאב שלו, כאב ששייך לו (he owns it) ולא לאף אחד אחר. כך המטופל יכול להיות עד לאותה חוויה שונה שלא היה יכול להכיר בכוחות עצמו, מה שיכול לעודד אותו להיפתח לשינוי ולצמיחה פוסט-טראומטית.
הנקודה הזאת מוחשית ועוצמתית במיוחד בזמנים שבהם המטפל והמטופל חווים אתגר נפשי גדול ביחד, למשל, בזמן מלחמה. אילת רז[iv] כותבת:
"...נוכחות המטפל – כאדם הנאבק בחרדות, באובדנים, בכאבים ובזיכרונות שלו עצמו, כדי להישאר נוכח ומחובר- היא זו שמהווה גשר למרחב מוגן יותר."
ולפי פלורסהיים-מילר[v]: "כאשר מטפל ומטופל מוצאים את עצמם בעולם משותף שמקיף אותם...המטפל צריך להתחבר לאנושיותו שלו...להיות נוכח כסובייקט עם מטען האסוציאציות, החוויות והרגשות, שיהוו חלק בלתי נפרד מן הדיאלוג הטיפולי...נדמה שבמצבי חירום ובתקופות מלחמה, נוכחות זו מציבה בפני המטפל אתגר מיוחד. אומנם חשוב שהמטפל יופיע כהורה חסון ובעל יכולת, אך גם כאדם, בן אנוש מאוים, סובל וטוב דיו, כדי לספק למטופל דאגה מתקנת."
המילים "הטראומה והדיסוציאציה שלו", "נוכחות המטפל כאדם", "המטפל צריך להתחבר לאנושיותו שלו" מדגימות את חשיבות האנושיות, אותה אנושיות שנעדרת לחלוטין מבינה מלאכותית. הטענה לגבי הקשר הטיפולי עם בינה מלאכותית, לפיכך, אינה כי הוא פחות יעיל אלא, כי בהיעדר אותנטיות, היכולת שלו לרפא, כפי שקשר אנושי יכול לרפא, אינה אפשרית.
סיכום
בינה מלאכותית הפכה לחלק בלתי נפרד מן המציאות שבה אנו חיים. לעיתים עולה בקרבנו התחושה כי יש מעט מאוד דברים שבינה מלאכותית לא תוכל להחליף, לרבות טיפולים נפשיים. ישנן דוגמאות שקיימות כבר היום לאופנים שבהם בינה מלאכותית יכולה לספק טיפול נפשי מועיל, אך מדובר בעיקר במצבים שבהם מתנהל שיח מול Chat Bot, כלומר, שיח מול מכשיר כמו מחשב או טלפון, ולא מול מה שנראה ונשמע כמו מטפל אנושי. עם זאת, ייתכן שכבר בעתיד הלא רחוק, ובוודאי לאור התפתחות המציאות המדומה, ייעשו ניסיונות להפוך את הבינה המלאכותית למטפל שיש לו גם מראה וקול אנושיים, כך שידמה שאכן בן אדם מטפל בנו. עקב כך עשויה לעלות המחשבה שבינה מלאכותית בכל זאת תוכל להחליף מטפל אנושי.
במאמר זה התייחסתי לשאלה האם בינה מלאכותית יכולה להחליף את דמות המטפל.ת האנושי.ת, ולהעניק טיפול פסיכותרפי. הצגתי דוגמאות אחדות לתכונות "אנושיות" שקיימות בטיפול פסיכותרפי, כגון גילויים של הזדהות, אמפתיה, חמלה, דאגה, מושקעות רגשית ומתן דוגמה אישית. אין ספק כי דמות הבינה המלאכותית תוכל להפיק מלל שממנו ישתמעו תכונות אלה, ותוכל לעשות זאת בצורה משכנעת שתשמע ותראה בדיוק כמו בן אדם. אבל גם במצב זה עדיין מרחפת השאלה האם כל זה אמיתי? ולמה חשוב בכלל שזה יהיה אמיתי?
המסקנה שהגעתי אליה היא כי יש חשיבות גדולה לכך שהתכונות וההתייחסויות הללו יהיו אמיתיות, וכי כל ביטוי של תכונות דומות על ידי בינה מלאכותית בהכרח לא יהיה אנושי, גם אם זה נתפס כך. האמיתיות חשובה מאחר שדבר אמיתי הוא דבר שמעוגן במציאות, באותו מרחב קיומי שבו אנו מצויים. דבר דמיוני, לעומת זאת, אולי ניתן לתפיסה, אבל לא בטוח שיכול להתקיים במציאות. לכן כל ביטוי של תכונה אנושית על ידי בינה מלאכותית אינו אמין, הדברים וההתנהגות שבינה מלאכותית מפיקה נוצרו בהשראת המציאות, אך בדומה לדמיונות ולחלומות, אין הדבר מעיד על מידת התכנותם.
הסיבה המרכזית לכך היא כי תכונות אנושיות מחייבות קשר סיבתי ישיר לאירועים אמיתיים שקרו או מתקיימים בנפשו של המטפל, כלומר, שהוא חווה אותם (he owns them), הוא, ולא אחר. מאחר שלבינה מלאכותית אין חיים אנושיים, ובמקרה הטוב היא יכולה רק לשאוב השראה מחיים אנושיים או להמציא אירועים שלא באמת התרחשו, היא אינה יכולה לבטא תכונות אנושיות באופן אמין, ובוודאי שלא לעשות בהן שימוש מועיל במסגרת פסיכותרפיה. הקושי הזה בולט במיוחד בגישת הטיפול ההתייחסותית, שבמהלכו המטפל נדרש להתבוננות מתמדת בחוויות שעולות בתוכו בעקבות המפגש עם חומרי הנפש של המטופל. מלבד ההתבוננות בחוויות שלו עצמו, נדרשת גם התכווננות מודעת לשינויים החלים בנפשו, והחזרתם למטופל באופן שיעודד שינוי וצמיחה.
אנו פוגשים את ערך האותנטיות ואת חשיבותו במקומות רבים בחיינו. למשל, לאחר התפכחות מהשפעתו של סם; בחזרה לשגרת חיינו לאחר סיומה של חוויה משמעותית ויוצאת דופן; לאחר שחלפה בראשנו המחשבה כי מישהו שאנחנו מאוד מעוניינים בתשומת ליבו גילה חיבה כלפינו; או לאחר שקיבלנו מחמאה גדולה מצד אחרים. ברגעים אלה אנו יכולים לתהות האם מה שחווינו הוא אמיתי? אם לא, האם זה בעל ערך בעבורנו? האם אנו יכולים להשליך מכך על עצמנו ועל חלקים אחרים בחיינו? במידה ואיננו משתכנעים כי הדבר אמיתי, כי הוא לא בר היתכנות במציאות, נפגוש לרוב תחושות של אכזבה, ייאוש, עצב ודיכאון. הנפש שלנו מחפשת את המקום שבו היא יכולה לנוח בשלווה, ללא תחושת ספק. היא מחפשת את העוגן שנותן לנו את האישור כי יש ערך ומשמעות לחוויה שלנו. זה מתאפשר (בדרך כלל) רק כאשר אנו יודעים כי מה שהנפש חוותה הוא אמיתי ומציאותי.
ובהקשר הטיפולי, כאשר המטופל חש את השינוי האותנטי בעצמו, במטפל ובקשר הטיפולי, תוך שהוא עד לתפקיד שהוא מילא בהיווצרותם, הוא יכול להשתכנע, ללא ספק, ששינוי הוא דבר אפשרי.במאמר זה לא התייחסתי כלל לשאלה גדולה ורלוונטית- האם בעתיד בינה מלאכותית יכולה לפתח תודעה אנושית, כזאת שתאפשר לה לחוות חוויות אנושיות אותנטיות כמו רגש, כאב, ומודעות עצמית? שאלות אלה קשורות למה שמוכר גם בתור The hard problem of consciousness, ונחקרות כיום בלהט על ידי מדענים ואנשי רוח כאחד. אם ניווכח כי ישויות מלאכותיות רוכשות תודעה אנושית, ייתכן כי המסקנה שהגעתי אליה במאמר זה תופרך לחלוטין. עם זאת, עד אז, אני מאמין כי בינה מלאכותית לא תוכל להוות תחליף מלא לדמות אנושית, בשר ודם.
הפניות
[i] Ogden, T. H. (1979). On projective identification. The International Journal of Psychoanalysis, 60(3), 357–373.
[ii] Frank Jackson, Epiphenomenal Qualia, The Philosophical Quarterly, Volume 32, Issue 127, April 1982, Pages 127–136, https://doi.org/10.2307/2960077
[iii] זליגמן, צ'. 'אל תרחק ממני כי צרה קרובה כי אין עוזר': טיפול פסיכודינמי־התייחסותי במטופלים הסובלים בעקבות טראומה מסיבית.
[iv] רז א'. בחיפוש אחר מרחב מוגן, מאבק עם הביזארי בעבודה הטיפולית בזמן מלחמה. שיחות, כרך ל"ג, חוב' מס' 3, יולי 2019.
[v] פלורסהיים־מילר ד' (2003). על הגבול הדק שבין מטפל למטופל בעתות של טראומה לאומית, בתוך: מסע של תקווה. אבן יהודה, הוצאת מכללת בית ברל והוצאת רכס, פורסם באתר פסיכולוגיה עברית.
Kommentare