הסבל הבלתי נמנע: פרק ג' - כיצד השפה והמיינד שלנו מבטאים את עקרונות הסבל לפי הבודהיזם?

משני הפרקים הראשונים עולה כי יש מספר עקרונות מקבילים שקיימים ב-RFT ובפילוסופיה הבודהיסטית המוקדמת. ההשקפה הראשונה מייצגת חשיבה מערבית מודרנית, והשנייה מייצגת חשיבה אוריינטלית עתיקה. אף על פי שההשקפות לא צמחו מאותו שורש הגותי ויש ביניהן הבדלים, נראה שבחלק מן הרעיונות ישנו דמיון רב ובמקרים אחרים רעיונות מהשקפה אחת משלימים רעיונות מהשנייה, וכך יוצרים תיאור מקיף יותר של המצב האנושי. לפי Hayes, הניסוח המדעי של התהליכים המילוליים המתחוללים בתודעתנו מרחיב את התובנות של בודהה: “The theory underlying ACT provides a process that may help explain “the Buddha’s insights  [1].

בפרק זה אשווה בין שתי ההשקפות לפי קריטריונים אחדים ולאחר מכן אגע בשאלה כללית שעולה מדיון זה: האם ניתן לנצל את האינטראקציה שבין רעיונות פילוסופיים ופסיכולוגיים באשר לסבל ולהשלכותיו כדי להשתחרר ממנו?

קווי דמיון כלליים

גוף ונפש: RFT ובודהיזם הן שתי צורות חשיבה אוניברסאליות שנוגעות לכל אדם באשר הוא ולסבלו כיסוד מובנה בחייו. אך אופן תיאור האדם בכל אחת מן ההשקפות נבדל בהנחות המטפיזיות אודות גוף ונפש. לפי RFT, ככל תיאוריה קוגניטיבית-התנהגותית, האדם מתואר באופן פונקציונאלי- הוא מקבל נתונים באמצעות החושים (קלט), מעבד אותם הודות ליכולת המילולית-שכלית שלו ולאור זאת מתנהג בצורה מסוימת (פלט). אין חשיבות להבחנה אונטולוגית בין גוף ונפש או בין הפיזיקאלי והַמנטאלי, מאחר שהבחנה שכזאת אינה נתפסת כרלוונטית לצורך הבהרת הרעיונות המוצגים בתיאוריה. לפי הבודהיזם, לעומת זאת, ההבחנה ברורה: המערכת האנושית מורכבת מחמישה מצרפים- אחד מהם הוא האדם כתופעה פיזית, והאחרים הם האדם כתופעות מנטאליות (עמ' 14). עם זאת, ניתן לראות מספר קווי דמיון בין חמשת המצרפים לבין תפיסת האדם על פי RFT: החושים (מצרף 1) הם האיבר שקולט, ה'שער' שדרכו נתונים זורמים אל תוך התודעה. התחושות (מצרף 2) מסווגות כל קלט לנעים, לא נעים או ניטראלי. הקוגניציה (מצרף 3) היא הפונקציה מנטאלית שממשיגה תופעות כחלק מתהליך עיבוד נתוני החושים. התצורות המנטאליות, שהן הרצונות והנטיות שהתעצבו בהתאם להיסטוריה האישית (מצרף 4) משפיעות בצורה משמעותית על הצורה שבה המידע מאורגן במוחנו. התודעה (מצרף 5) היא כושר מנטאלי המאפשר את ידיעת חוויות האדם על כל היבטיהן. הרכיבים הללו מייצגים יחס בין גוף ונפש שלפי דעתי רלוונטי לשתי ההשקפות, וניתוח של היחסים המתקיימים ביניהם יכול להאיר על האופן שבו שתי ההשקפות מתארות סבל.

יחסי אדם-סביבה: מבחינה אפיסטמולוגית, הן לפי RFT והן לפי הפילוסופיה הבודהיסטית המוקדמת, יש פער בין מה שהאדם מכיר לבין מצב העניינים כפי שהוא. ניתן לתאר פער זה באמצעות המצרפים שצוינו לעיל. התודעה תוחמת את גבולות ההכרה של האדם ובכך יוצר הבחנה בין אירועים 'פרטיים', 'פנימיים' או 'סובייקטיביים' לבין אירועים 'חיצוניים', 'גלויים' או 'אובייקטיביים'. הגורם העיקרי[2] שמקשר בין המציאות לבין התודעה הם החושים, אשר קולטים מידע 'חיצוני' מן הסביבה על דרך הניסיון ומתרגמים אותו למידע 'פנימי'[3].

בשתי ההשקפות ישנה הכרה בעיוותים אפשריים של נתוני החושים, אך הפער אינו נובע מקליטת הנתונים עצמה, אלא מהאופן שאנחנו מעבדים אותו לאחר הקליטה. המידע עובר סדרה של 'מסננות' קוגניטיביות שקובעות את השינוי שחל במידע כחלק מתהליך העיבוד. ההשקפה הבודהיסטית מפרטת את הטרנספורמציה הסובייקטיבית שעובר המידע ה'פנימי' על פי חמשת המצרפים: תחילה מקוטלג המידע כנעים, לא נעים או ניטראלי. לאחר מכן, נבנה מחדש כמושג, רושם או זיכרון על מנת שניתן יהיה לשחזרו ולהתייחס אליו בעתיד. המידע החדש נוסף להיסטוריה החווייתית של האדם, אך אינו נצבר באופן שרירותי אלא כתצורות מנטאליות (sankhara) בהתאם לרצון ולנטיות האישיות שלו. באופן יותר ספציפי, RFT מפרטת כיצד תצורות מנטאליות עשויות ליצור דפוסי חשיבה מזיקים. כפי שכבר הודגם (עמ' 5), היכולות המילוליות שלנו גורמות ל'ערבוב' שבין העולם הפנימי לחיצוני (Cognitive Fusion), המוביל לאימוץ של דפוסי חשיבה והתנהגות פתולוגיים (כגוןExperiential Avoidance  ו-Rumination). באופן מעגלי, דפוסים אלה עלולים ליצור נבואות שמגשימות את עצמן ובכך להנציח את התצורות המנטאליות. בין אם התצורות המנטאליות 'נאגרות' במשך חיים יחיד או משכי חיים רבים (כמו בבודהיזם), הן מתנות את הדרכים בהן האדם מפרש את הסביבה ה'פנימית' וה'חיצונית'. לכן, תפיסת העולם שבונה האדם וההשקפות שהוא מאמץ 'מבולבלות' או לא בהירות ואינן מייצגות נאמנה את המציאות.

עם זאת, שתי ההשקפות נבדלות בדרך האִפיון של הפער האפיסטמולוגי. בעוד הבודהיזם טוען שהפער הוא בין האפיסטמולוגי לאונטולוגי, RFT טוענת שהפער הוא בין הרצוי והמצוי. כלומר, לפי הבודהיזם כל תפיסה שאינה הולמת במדויק את מה שיש היא תפיסה 'מבולבלת', ולפי RFT הפער קיים רק ברגע שאנו תופסים את המציאות באופן שמזיק לנו.

המנגנון של הסבל

מילים והיאחזות: המרכיב המילולי במנגנון הלשוני משפיע באופן ניכר על תפיסת המציאות שלנו. מילים הן מוסכמות שרירותיות המייצגות רעיון כלשהו. במקרים מסוימים, בתהליך למידה של מילים מפשיט ה-Mind שלנו מושג כללי ממספר מצומצם של דוגמאות דומות, ובמקרים אחרים אנו לומדים להצמיד מילה לרושם ספציפי יחיד. נניח שלפני שנה ראיתי בפעם הראשונה בחיי בלון, ועל פי המוסכמה החברתית נאמר לי שזהו "בלון". מאז לא ראיתי עוד בלונים. אם היו שואלים אותי האם אני יודע מה זה בלון, הייתי מעלה בעיני רוחי את הייצוג המנטאלי של הבלון הספציפי שראיתי ואשיב "כן", אף על פי שבמציאות הבלון שראיתי כבר התכלה מזמן. הבלון אינו קיים עוד, אך הרעיון שמייצגת המילה "בלון" נשאר 'קפוא' בתודעה. על פי הטרמינולוגיה הבודהיסטית, הרעיון שעומד מאחורי מילה הוא נצחי (אֶטֶרנליסטי) וחורג מ'דרך האמצע'- הוא נתפס כקבוע, מהותי וכמייצג נאמנה את המציאות.

תכונה זו של מילים הופכת אותן למאוד שימושיות, כי כך אנו יכולים לדבר על אובייקטים או לדמיין אותם בהיעדרם ולהעביר רעיונות מורכבים. אילולא היינו 'מקפיאים' מושגים, לא היינו יכולים להתייחס לשום אובייקט שאינו בתחום התפיסה המיידי שלנו. בעצם לא היינו יכולים להתייחס לאף אובייקט, מאחר שכל תופעה חולפת ונמצאת בהשתנות מתמדת. אך בגלל הארעיות, למעשה, שום מילה אינה יכולה באמת לייצג את המציאות נאמנה, מאחר שברגע ההתייחסות לתופעה מסוימת- היא כבר השתנתה. שתי טענות אלו– המנגנון הלשוני המכליל מזה, והארעיות של התופעות מזה – מתיישבות עם שתי ההשקפות.

האטרנליזם של המילים יכול להוביל לסבל רב, בפרט דרך תהליך הלמידה שלהן: תחילה נוצר מגע בין תודעתנו לבין אובייקט או רושם מסוים (phassa). אם נאמר לנו כיצד נהוג לקרוא לו, ה-Mind יוצר בינו לבין מילה שרירותית חיבור דו-כיווני ו'מקפיא' אותו כמושג. בהתאם לחוויה הספציפית, המושג  מוערך על ידי תחושותינו כנעים, לא נעים או ניטראלי (vedana), מה שמתקבע בתור פונקצית הגירוי שלו (עמ' 7). אם המושג הוערך כנעים, יבער בנו רצון תמידי להשיגו (tanha), ואם הוערך כלא נעים, נרצה להימנע ממנו. בכל אופן, בין אם המושג מייצג אובייקט חומרי ובין אם הוא מושג מופשט, הדרך היחידה שבה נוכל להשיגו או להימנע ממנו היא אם נעלה אותו בתודעתנו כייצוג מנטאלי וניאחז בו (upadana). מכך שהוא מאוחסן כמושג 'קפוא', נובע שאנו נאחזים במציאות שקרית. למעשה כל עוד שאיפותינו תלויות במילים ובמושגים- לעולם לא נוכל לממשן עד תום.

הפילוסופיה הבודהיסטית מציגה את ההיאחזות כטענה כללית שנוגעת לכל הישויות, לפיה בכל ישות פועלים דחפים הרסניים שמונעים ממנה להשתחרר מן הסבל. RFT מרחיבה את הדיבור על המנגנון הפסיכולוגי האנושי, ומראה כיצד היכולות המילוליות שלנו מבטאות את אותם הדחפים והרגשות הנלווים אליהם. היכולת המילולית שלנו מאפשרת להבנות באמצעות תהליך מילולי את הפער בין מה שיש לנו לבין מה שאנו משתוקקים אליו. כלומר, אנו יכולים לנסח משפטים בנוגע להווה, לעבר ולעתיד, על מה שיש או מה שאין לנו. כתוצאה מכך אנחנו יכולים לנסח מחשבות תבניתיות כגון "אני רוצה את X" (באנגלית I want, במשמע I miss, חסר לי) שהן ניסוח מילולי ובסיסי ביותר של תשוקה והיאחזות לפי הבודהיזם. אותו X כולל בתוכו התייחסות כפולה- ראשית הוא מתייחס לאובייקט הנוכח (what is present), ושנית הוא מתייחס לאובייקט שאנו משתוקקים אליו. שני האובייקטים מקושרים בקונטקסט השוואתי מסוים (מסגרת התייחסות), ולכן בהתאם לפונקציה הפסיכולוגית של האובייקט הרצוי, מחשבה אודותיו יכולה להוליד רגשות חיוביים או שליליים בנוגע לאובייקט המצוי, מה שיוליד השתוקקות נוספת או סלידה, וכך נמשך מעגל הסבל.

ב- Brahmajala Sutta ('רשת ההשקפות') מתואר מגוון של מושאי ההיאחזות. מעבר לאובייקט מוחשי ומסוים, אנו יכולים להיאחז בגירויים מילוליים מורכבים יותר- ברעיונות, בהשקפות עולם בנוגע ליקום, במוסר ובעצמי. היכולת המילולית מאפשרת לנו ליצור גם טענות מטאפיזיות בנוגע למה שחורג מתפיסת החושים שלנו, כגון זו ש'היקום הוא סופי'. בין אם ההשקפה נכונה או לא, עצם הביטוי שלה באופן מילולי גורם לתודעתנו להתכוונן באופן מצומצם למושג כלשהו, למהות אטרנאליסטית כלשהי, וכך להחמיץ את העובדה הבסיסית שהיקום נמצא בהשתנות אינסופית. מעבר לטענות מטאפיזיות, ניתן ליצור גם רעיונות שמתארים מצבים רגשיים. בהתאם לתחושות, נטיות אישיות ומאפיינים קונטקסטואליזם מסוימים, השפה מאפשרת לנו ליצור מושגים כגון 'אושר', 'דיכאון', ו'חרדה'. אך גם חוויות רגשיות הן חד-פעמיות וחולפות. לכן, מושגים אלה נוקשים ואינם מבטאים את הניואנסים הרגשיים, ואת ההשתנות המתמדת באדם עצמו ובסביבתו.

אף על פי שהשקפות מטאפיזיות ומושגים רגשיים אינם משקפים את המציאות נאמנה, אנו נאחזים בהם באופן קבוע ומאפשרים להם להשפיע על התנהגותנו (מה שמכונה Rule Governed Behavior לפי RFT (עמ' 9)). גירויים מילוליים אלה ניתנים תמיד לרדוקציה ל'נעים', 'לא נעים' או 'ניטראלי', והכוחות שמניעים אותנו בהתאם לרדוקציה זו הם התשוקה, הסלידה וההיאחזות. האדם אינו נאחז רק במחשבות אודות סיטואציות מסוימות שעשויות לעורר רגש שלילי (למשל פחד לדבר בפני קהל) אלא גם במושגי רגש שעולים מאוחר יותר במנותק מהסיטואציה המקורית[4]. באופן זה, המושג 'חרדה' יכול לגרום לאדם לשקוע ברומינציות ובפיתוח של השקפות אודות העבר ("תמיד הייתי חרדתי"), ההווה ("אני לא רוצה לצאת, אני חרד") או העתיד ("אין טעם לנסות דברים חדשים, החרדה תמיד תהיה שם"). כתוצאה מההיאחזות, הוא יכול להביע סלידה ולהימנע מכל גירוי שקשור במושג זה (Experiential Avoidance) או להביע תשוקה ולשאוף לשים קץ לחרדה באמצעים שתועלתם מוגבלת (למשל, אם 'יתמכר' לתרופות פסיכיאטריות).

היעדר עצמי ו- Conceptualized Self: ההיאחזות המשמעותית ביותר היא במושג העצמי. זאת מאחר שכל טענה מילולית מהסוגים "אני X", "אני רוצה Y", "אני אהיה Z" וכו' מתבססת על נקודת התייחסות קבועה- 'אני'. לפי RFT מושג הזהות העצמית שלנו הינו גירוי מילולי, שמקושר לטענות מילוליות אודות תכונות, נטיות, דפוסי מחשבה והתנהגות אישיים שעמם אנו מזדהים (עמ' 9). טענות אלו מתקשרות זו לזו במסגרות התייחסות שונות, ובסך הכל יוצרות רשת של גירויים ואירועים הקשורים אלה באלה ויוצרים מושג קונבנציונאלי של עצמי. קיומו של מושג עצמי קבוע מאפשר לנו לתת פשר לאופן שבו אני מתנהגים, ואף להצדיק אותו. לדוגמה, חזיתי בשחיטה של פרה, ומרגע זה פונקצית הגירוי של "בשר" הפכה לשלילית. לכן החלטתי שאני נמנע מבשר ושאני מזהה את עצמי כ"צמחוני". אם "אני צמחוני", אז "אני לא אוכל בשר", ולכן כשאהיה במסעדה ואזמין מנה צמחונית, אוכל להצדיק זאת. אך מה יקרה אם אקלע לנסיבות בהן אני חייב לאכול מנה בשרית? כלומר, נסיבות בהן פעולה מסוימת קושרת בין ה'עצמי' לבין מושג בעל פונקצית גירוי שלילית (אם נחזור לדוגמת הילד והחתול, זה יהיה שקול לנסיבות בהן הילד יאלץ ללטף חתול בעל כורחו). במקרה זה ההתנהגות שלי אינה תואמת את הזהות העצמית שלי, ולכן אחוש דיסוננס פנימי, מתח, שיגרום לסבל ולא יעבור מעצמו אלא ברגע שבו אפעל כדי להעלימו (למשל, אחליט שאני מוותר על צמחונות, או אצדיק את התקרית הזאת באופן נקודתי). בכל מקרה, ה-Mind שלי יפעל באופן אימפליציטי כדי לשמר תמונה קוהורנטית, קבועה ונטולת דיסוננס של 'עצמי'.

ההשקפה הבודהיסטית אודות זהות עצמית מזהה את הקישור שבין זהות עצמית קבועה לבין סבל, ומעמיקה את הסבל ש'עצמי' מומשג יכול להוליד. הכוח האימפליציטי שפועל בנו הוא למעשה ביטוי של התשוקה וההיאחזות שמניעות אותנו. ברגע שיש 'עצמי' קבוע שניתן להיאחז בו, אנחנו חדלים לראות את עצמנו כתופעות חולפות ומאמצים השקפות לפיהן הסבל הוא דבר שניתן להכחיד באמצעות קניין, סיפוק חושני או זהות מסוימת. היכולת המילולית שלנו מאפשרת לנו לנסח טענות המבוססות על קיומו של 'עצמי' כגון "הבית הזה שלי", "אני אוהב שוקולד" ו"אני רוצה להיות עשיר כמו ביל גייטס", היגדים אשר מייצגים היאחזות בקיום (עמ' 13). 

הטענה הגורסת 'היעדר עצמי' על פי הבודהיזם אינה ניהיליסטית, וה'עצמי המומשג' אינו טוען שבני אדם הינם אוסף של מילים ותו לו. ישנה איזו שהיא תודעה שמייחדת כל אדם ואדם, שמקיימת את חוויית המציאות שלו ושמקשרת בין חוויות חייו. מבחינת הבודהיזם מה שאנו מכנים 'עצמי' הם חמשת המצרפים, ומבחינת RFT העצמי הוא למעשה הקונטקסט הקבוע שבו העצמי המומשג מתקיים (Self as Context[5]). אמנם אונטולוגית יתכן שמדובר באפיונים שונים של העצמי, אך לשתי ההשקפות טענה דומה בנוגע לאופן שבו תפיסת העצמי מובילה לסבל- זה קורה ברגע שבו העצמי נתפס כסטריאוטיפי, קבוע ויציב – בין אם הדבר מתבטא כרעיון, מושג, מילה או תופעה– ומנוגד להשתנות המתמדת של המציאות.

מסגרות התייחסות והתהוות מותנית: הנקודה המהותית ביותר שמחברת בין שתי ההשקפות, היא העובדה שהמציאות שאנו חווים הינה מותנית. עובדה זאת, שמנוסחת באופן מפורש כחוק "ההתהוות המותנית" בדרשות שנתן הבודהה, עומדת גם ברקע של RFT ומעמיקה את הטענות אודות היאחזות והיעדר עצמי. לכאורה, המשמעות של המציאות המותנית כמקור לסבל מתבטאת בדרכים שונות בשתי ההשקפות, אך בחינה מדוקדקת יותר של הרעיונות הכלולים ב-RFT מצביעה על ההתניה כעיקרון משותף לשתי ההשקפות.

הביטוי העיקרי של המציאות המותנית מצוי בפרדיגמה השלטת של הפסיכולוגיה ההתנהגותית- ABC (עמ' 2). לפי הבודהיזם ההתהוות המותנית היא חוק אוניברסאלי, כלומר כזה שחל על כל תופעה והתרחשות אפשריים. בפרדיגמת ABC מתבטא חוק זה בתופעות התנהגויות: אין ביטוי של התנהגות שלא ניתן להסבר במונחים של גורמים מקדימים והשלכות. מכיוון אחד, כל פעולה שבה נוקט אדם מונעת מגורמים מקדימים. מכיוון שני, כל פעולה מושפעת מההשלכות שהאדם הפועל צופה, שיכולות להיות מועילות או מזיקות. פרדיגמה ביהביוריסטית זאת מתארת בקירוב את מעגל הסיבתיות שמתבטא ב-12 החוליות בהשקפה הבודהיסטית- דבר אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא תולדה של סיבה מקדימה. כמו כן, כל תולדה היא גם סיבה בפני עצמה. בנוגע להתנהגות, כל פעולה היא תולדה של גורמים מקדימים ושל השלכות צפויות, וכל התרחשות יכולה להגדיל או להקטין את ההסתברות שפעולה (או תגובה) מסוימת תתרחש, כפי שמתבטא בהתניה אופרנטית ובהתניה קלאסית. ההתניה הקלאסית, כפי שמתוארת בניסוייו של Pavlov, היא מקרה ברור של סיבתיות- בהישמע פעמון (סיבה) הכלב מזיל ריר (תולדה). התניה זאת התקיימה מאחר שהכלב ידע שלצלצול הפעמון ישנן השלכות מועילות בעבורו. ההתניה האופרנטית רלוונטית יותר להתנהגות אנושית מורכבת. למשל, אדם שלוקה ב OCD [6]: לאחר שזרק את הזבל (סיבה), חש חרדה וצורך עז לשטוף את ידיו 10 פעמים בדיוק. לאחר שעשה זאת, הרגיש חש זמנית (תולדה). עקב זאת, בפעם הבאה שיזרוק את הזבל, סביר שישטוף שוב את ידיו 10 פעמים, מאחר שלפעולה השלכות מועילות בעבורו (תחושת הקלה). דוגמאות אלה שטחיות ואינן מדגימות מציאות מורכבת (מה אם הכלב לא היה רעב בעת צלצול הפעמון?) אך הן נועדו להמחיש עיקרון אחד ברור שעומד בבסיס החשיבה הבודהיסטית והביהביוריסטית כאחד- ההתנהגות שלנו, הפיזית והמנטאלית היא התנהגות מותנית. התהוות מותנית וחשיבה ביהביוריסטית אינן טוענות לדטרמיניזם- הן מותירות חופש פעולה מסוים. אך גם כשהפעולות שלנו רצוניות, הן תמיד תולדות של גורמים מוקדמים.

ראייה משולבת של '12 החוליות' מזה (בודהיזם) ומסגרות התייחסות  מזה (ביהביוריזם) עשויות להרחיב את ההבנה של ההתנהגות המותנית.  לפי RFT, כל הידע הנרכש- גירויים, מושגים או באופן כללי- סמלים, מאורגן ב-Mind בקונטקסט מסוים, בהתאם ללמידה ולהיסטוריה החווייתית. משמעות הדבר היא שאין סמל העומד בפני עצמו- כל גורם פנימי שה-Mind שלנו מתייחס אליו קשור ביחסים מסוימים לסמלים אחרים. הקונטקסט היחסי משמעותי מבחינת ההתנהגות שלנו מאחר שיש לו היבט פונקציונאלי, שמשפיע על הפונקציות הפסיכולוגיות של גירויים אלה (עמ' 6). כל פעולה או תגובה התנהגותית שקשורה לגירוי מסוים מותנית בקונטקסט שבו היא מצויה. למשל, מאחר שהגירויים המילוליים "כרם" ו"אשכול" מצויים בקונטקסט משותף, אדם שחווה טראומה בכרם יכול לפתח פחד גם מאשכול ענבים בודד, אף על פי שבפני עצמו אובייקט זה אינו מאיים.

תהליך הלמידה של מילה ועיגונה בקונטקסט מסוים הוא תהליך אימפליציטי שמבוצע על ידי ה-Mind. ניתן להשוות אותו לאופן שבו 12 החוליות מתארות את התהליך התמידי של התנייתן של תופעות מנטאליות. לשם המחשה ניקח את המקרה של האדם שחווה טראומה בכרם: ילד חווה התקף פאניקה כשאבד בכרם ענבים גדול. האירוע היה מאוד עוצמתי, וכתוצאה מכך בכל גירוי, אירוע ומושג שנתפס בזמן ההתקף- ענבים, עלי גפן, חוטי תיל, מצב העננים בשמים, היעדר הנוכחות של ההורים שלו- נגרם שינוי בפונקציה הפסיכולוגית. מעתה, כל אחד מהסמלים הללו מזוהה כסמל שלילי, וכך גם כל הגירויים המילוליים הקשורים עמו. הבודהיזם יתאר שינוי מסוג זה כשינוי שחל בתצורות המנטאליות הנוגעות לדיבור (vacisankhara). 12 החוליות והאופן האוטומטי שבו ה-Mind שלנו מארגן מידע במסגרות התייחסות יכולים להסביר התפתחות של דפוס התנהגות פתולוגי: מתוך בורות וחוסר מודעות לאופן שבו ה-Mind שלו פועל, הילד התהלך בכרם ('בורות'). הוא נקלע להתקף פאניקה, וכתוצאה מכך, באופן לא מודע, נוצרו בראשו יחסים שרירותיים חדשים בקונטקסט פונקציונאלי מסוים- פונקצית הגירוי של "ענבים" הפכה לשלילית, מה שגרר שינויים אימפליציטיים בפונקציות הגירוי של כל הגירויים הקשורים בסמל זה וכו' ('תצורות מנטאליות'). מאותו רגע, הפחד מהאירוע שב ומעסיק את ה-Mind של אותו ילד, גם באופן לא מודע, ותופס מקום מסוים בהכרה שלו ('הכרה'). עיסוק זה של ה-Mind מתבטא לעתים בתחושת חרדה כללית שמלווה בהתגברות הדופק והנשימות, בחיוורון ובזיעה קרה ('צורה פיזית ומנטאלית'). בכל פעם שהילד קולט גירוי מסוים שקשור בקונטקסט פונקציונאלי זה (למשל, כשאבא שלו מספר לו על המילואים במבצע "ענבי זעם", 'מגע') תחושת החרדה והפחד מציפות אותו (Fusion, 'תחושות'). בשל כך, הילד פועל באופן  קבוע כדי להימנע מכל חוויה הקשורה בגירויים אלו (Experiential avoidance, 'תשוקה' או 'סלידה'). הוא אפילו עשוי לאמץ דעות לפיהן "תירוש זה מגעיל", "יין זה לא בריא" וש"חקלאות באופן כללי היא ענף מיותר במשק", ומזהה את עצמו כאדם שסולד מיין ('היאחזות'). הווייתו מתעצבת בהתאם להשקפתו ('התהוות'), ומרגע זה התנהגותו מנציחה את עצמה ('לידה ומוות'). הימנעות מיין מולידה תחושות נעימות של ביטחון ויציבות, ותחושות אלה מונעות מהאדם להבין שהוא בעצם רק מרחיק את עצמו מהתמודדות עם הבעיה האמיתית- חרדת מוות חסרת פרופורציה.

דוגמה זאת מבטאת שתי טענות מרכזיות של ההתהוות המותנית: ראשית, החוליה הראשונה–  בורות–  היא המכריעה. חוסר המודעות הטבעית של האדם לאופן שבו שכלו מארגן את המידע הנקלט מולידה התנהגות שבסופו של דבר גוררת סבל. ברור כי באופן טבעי האדם אינו יכול להבין ללא מאמץ את שכלו כפי שהוא,  ואת התהליכים המורכבים ביותר שמתרחשים בראשו בכל רגע נתון. יתרה מזו, גם אם היה מבין אותם לא היה יכול לשנותם, מאחר שזהו שכלו וזהו טבעו. עם זאת, מודעות לאופן שבו שכלו עובד הייתה יכולה להוביל לשינוי פרספקטיבה בנוגע לאירועים ולגירויים שחווה. אם האדם היה מפתח מודעות לכך ששכלו יוצר אינספור קשרים שרירותיים בין הגירויים שקלט (‘Cognitive Entanglement’) הוא היה יכול לאמץ גישה התנהגותית שונה. שנית, דבר אינו עומד בפני עצמו- הכול קשור בכול. כשאני רואה חתול, החוויה שלי אינה החוויה הטהורה של קליטת החתול כשלעצמו. חתול זה יכול להיות קשור לחוויית ילדות לא נעימה הקשורה במגוון גירויים אחרים. גירויים אלה מתקשרים למחשבות טורדניות אודות העתיד שמתכתבות עם ההשקפות העכשוויות שלי, וכך הלאה לפי שלבי ההתהוות המותנית. הקשרים האסוציאטיביים האינסופיים שמתקיימים בין הסמלים הם למעשה הרצפים הסיבתיים שמחברים ביניהם. הסמלים עצמם, ככל דבר נתפס הם תופעות, וככל תופעה הם זמניים, משוללי מהות ותלויים בתופעות אחרות. אך בכל רגע אנחנו 'סוחבים' על גבינו את השק של כל חוויותינו והתניות העבר, ושק זה מתנה את האופן שבו אנו מפרשים את ההווה. מכאן שתפיסה של גירוי בודד יכולה להפוך לחוויה רגשית מטלטלת, שמתנה את המחשבה ואת ההתנהגות שלנו.

RFT שופכת אור על היבט צר ביותר של הפסיכולוגיה שמאחורי ההתהוות המותנית. היבט זה עניינו בתהליכים מאוד מסוימים של תפיסה, מחשבה, שפה והתנהגות. עם זאת, הגישה הבסיסית של שתי ההשקפות אודות הסבל זהה: ישנם אלמנטים במציאות שלנו שאיננו מבינים; אנחנו חשים ביטוי מסוים של סבל לאורך כל חיינו; מפאת חוסר ההבנה, אנחנו מנסים לפתור את תחושת הסבל אך במקום זאת מובילים לתוצאה הפוכה. האופן שבו חוסר מודעות מוביל לסבל מפורט על ידי 12 החוליות הבודהיסטיות, ו-RFT מפרטת באופן ספציפי את הדרך שבה הקוגניציה שלנו– המערבבת בין מציאות לדמיון באמצעות מילים – גורמת לסבל.

האינטראקציה שבין פילוסופיה לפסיכולוגיה בהקשר הפסיכו-בודהיסטי

בפרק זה נערכה השוואה בין הבודהיזם לבין הפסיכולוגיה הביהביוריסטית לפי כמה פרמטרים. שתי ההשקפות מציגות פרדיגמות אמפיריות אודות הסבל האנושי, אך במובן מסוים קווי הדמיון אינם בחפיפה מלאה מאחר שכל אחת מההשקפות מייצגת צורת מחשבה שונה. בעוד הדוקטרינה הבודהיסטית מציגה בין השאר רעיונות פילוסופיים מקיפים אודות נפש האדם והיקום, הפסיכולוגיה הביהביוריסטית, ו-RFT בפרט, מצטמצמת לרעיונות פסיכולוגיים אודות התנהגות האדם. באמצעות חקירה פילוסופית, אנו יכולים לנצל את יכולות ה-Mind שלנו ולהסיק מסקנות לגבי המצב הנורמטיבי שאנו שואפים אליו. מנגד, החשיבה הפסיכולוגית יותר מצומצמת ופרגמאטית, אך יכולה להשלים את החקירה הפילוסופית בכך שתורמת להבנת האופן המעשי שבו אנחנו יכולים להגיע אל אותו מצב נורמטיבי.

אחד המוקדים העיקריים בחקירה הבודהיסטית היא סוגית הסבל. הפילוסופיה הבודהיסטית מציגה רעיונות מטאפיזיים מופשטים אודות הקוסמוס, אך בה בעת גם רעיונות מוחשיים ויומיומיים הנוגעים ברגשותיו, מחשבותיו, התנהגותו ותודעתו של האדם. הדיון באופייה של הדוקטרינה הבודהיסטית עתיק יומין, ושורשיו בראשית ההגות הבודהיסטית. כתבים עתיקים שונים מציגים עמדות מנוגדות: לפי "משל החץ" [7]בודהה לימד תורה פרקטית בעלת מטרות ברורות ביותר- ישנו סבל, יש לו סיבה וניתן להשתחרר ממנו אם הולכים בדרך שהוא עצמו הלך בה. כל עיסוק בשאלות פילוסופיות, תיאורטיות או מטאפיזיות שלא ניתנות לתפיסה ישירה יכול להוביל להיאחזות ולסבל. הפרקטיקה מוכתבת על ידי מה שנחווה באופן אישי ולא על ידי רעיונות אפריוריים. מול משל זה עומדת "הדרשה לצ'צ'הגותה אודות האש"[8], שם מתואר שבודהה קובע את ההתהוות המותנית בתור עיקרון בעל מאפיינים מטאפיזיים. עיקרון זה הוא כולל, מעגלי ואינסופי. לפיו, אנחנו קיימים בגלגול מתמיד של לידה ומוות, ותחילה יש לקבל עובדה קיומית זו ורק אז ליישם מהלכים פרקטיים.

אפשר להקביל את שתי העמדות המנוגדות – הפרקטית והמטאפיזית – אל שתי ההשקפות שהוצגו בדיון אודות הסיבה לסבל- הפסיכולוגיה הביהביוריסטית מחד גיסא, והפילוסופיה הבודהיסטית מאידך גיסא. מתוך הקבלה זו, מתברר כי במובנים רבים הבודהיזם והביהביוריזם אינם חופפים. ראשית כול, הנחת היסוד אודות הסבל  שונה בשתי ההשקפות. לפי הפסיכולוגיה המערבית סבל הינו מצב אבנורמאלי[9] המאפיין בני אדם מסויימים. לפי הבודהיזם נקודת המוצא היא כי האדם 'חולה' במצבו הרגיל, כלומר, הוא חי מתוך בורות לגבי מצבו ולפיכך סבל הינו מצב אינהרנטי בחייו. בעוד הפסיכולוגיה הביהביוריסטית רואה ביטוי לסבל רק בסימפטומים שהגדרתם קונבנציונאלית – במקרים פרטיים ובאנשים מסוימים – הפילוסופיה הבודהיסטית מגדירה את הסבל כמצב קיומי שנוגע לכלל האנושות. מבחינת היחס לסבל, הפסיכולוגיה הביהביוריסטית מתייחסת אך ורק אל מה שנתפס כרלוונטי לניתוח ההתנהגות האבנורמאלית ולטיפול בסימפטומים הפתולוגיים המתגלים בה. כלומר, אם אפיון הקשר שבין התנהגות, מחשבות ורגשות מאפשר לפתח טיפול יעיל בסבל האנושי, אין צורך בקונטקטס רחב יותר. ההיסטוריה האישית של המטופל היא הקונטקסט הרחב ביותר הרלוונטי לטיפול בסבל. בבודהיזם, לעומת זאת, משך חייו של אדם מסוים אינו אלא חולייה בקונטקסט של מעגל הסיבתיות (12 החוליות) שנפרש על משכי חיים רבים. מעבר לכך, מטרת הטיפול בסבל שונה. הפסיכולוגיה המערבית שואפת לצמצם סבל כדי לשפר את ה-well-being, גם אם באופן זמני, במהלך חייו הנוכחיים של המטופל. כלומר, לנסות לקבע את התוצאות של טיפול מוצלח. במושגים בודהיסטיים, קיבוע של צורות התנהגות מסוימות המשפרות את הרגשתו של המטופל לא יכול להיחשב כמטרה  ראויה שכן קיבוע זה עומד בניגוד מוחלט להנחת היסוד בדבר ההשתנות המתמדת של כל תופעה, כולל תוצאות "נעימות". התכלית הסופית בבודהיזם היא השחרור המוחלט מהסבל שהשגתה עלולה להתרחש בגלגולים עתידיים בלבד. מה שמכתיב אפוא את שלבי הטיפול הפסיכולוגי הן תוצאות הטיפול, כלומר צמצום הסימפטומים או סילוקם, ולא השאיפה לטרנספורמציה עמוקה או להבנה ראויה של היקום ושל התפקיד שאנו ממלאים בתוכו.

הדיון הבודהיסטי חורג מהנתפס לחושים, ובמובן מסוים מכיל את כל השיטות הפסיכולוגיות. העקרונות הבודהיסטיים נוגעים לכל תופעה קיימת, מהאובייקט שמול עיננו ועד לפלנטות רחוקות; מקיומנו הנוכחי ועד החיים הבאים, דרך שלל עולמות אפשריים ומעבר לכל זמן. הקונטקסט שלאורו חוקרים את הגורמים שמתנים את התנהגותנו הרבה יותר רחב. עולמנו ה'פנימי', המיקרוקוסמוס, מותנה במידה רבה בעולמות 'חיצוניים' שאינם ברי תפיסה. הדרך שבודהה פורס יכולה לשכנע את האדם לאמץ השקפה חדשה, תוך שהוא נוטש את המוסכמות החברתיות ואת צורות החשיבה המקובלות, לבצע “leap of faith” וללכת באופן אמיץ אל עבר השחרור המוחלט מהסבל (אף על פי שלטענת הבודהיזם, בסוף הדרך יש להשתחרר גם מהשקפה זו). אך בין אם מקבלים את דבריו של בודהה כטענות דוגמאטיות ובין אם לאו, אין ספק שדרושה מוטיבציה עילאית (ואולי אף 'על-אנושית') כדי ללכת אל הלא-נודע, לפתח ראייה נכונה, שונה ומעמיקה של המציאות.

האם וכיצד יכולות תובנות ה-RFT לתרום לפרקטיקה הבודהיסטית בתהליך השחרור מהסבל וההפך[10]? ובאיזה אופן האופי ה'ארצי' של פסיכולוגיה יכול להשתלב עם ההגות הבודהיסטית? לדעתי, כדי לענות על כך יש לבחון את השאלות מנקודת המבט של האדם הסובל שמחפש פיתרון. ניתן לחלק את בני האדם המודעים לסבלם לשלושה טיפוסים כלליים: (1) אלה הסובלים מכך שלא מספיק נוח ונעים להם בחיים באופן כללי; (2) אלה הסובלים מבעיות שמוגדרות כפתולוגיות מבחינה קונבנציונאלית; (3) אלה המבינים שהסבל אינהרנטי לאדם, ואינו ביטוי של פתולוגיה מסוימת. הטיפוס הראשון הוא אדם שרואה בסבל מכשול שיש לסלקו כדי לממש מטרות אחרות המגדילות את הסיפוק האישי והאושר. הוא כנראה לא יחפש פתרונות שחורגים מהקלה מיידית של סבל, וכפי שמתאר הבודהיזם, הוא יחפש מזור בהנאות החושים וב'ניפוח' זהותו העצמית. הטיפוס השני הוא אדם שמחפש פיתרון ממוקד לבעיות טורדניות המחבלות ביכולת התפקוד היומיומי שלו. אם טיפול שמבוסס על RFT יפחית את סבלו, הוא יתמיד בו עד לנקודה שבה יחוש טוב יותר- שם יעצור, ויחזור לשגרת חייו. הטיפוס השלישי הוא אדם בעל תובנות עמוקות יותר - המבין שהסבל הינו גורם שלילי בחיינו שלא ניתן לסלקו לחלוטין, בטח שלא במסגרת טיפול קצוב בזמן. בשבילו, התכנים של ההגות הבודהיסטית יראו מושכים, וסביר להניח שיאמצם על מנת לנסות להשתחרר מהסבל באמצעות תרגול תודעתי מעמיק.

ניתן להגיד ששלושת הטיפוסים הללו מייצגים רמות שונות של מודעות לסבל. הראשון אינו מודע לסבל כיסוד מובנה בחיי האדם ומרוכז ביעדיו האגואיסטיים. הוא מחפש בחיים את ה'נעים' ומבקש לסלק את ה'לא נעים'. השני מודע לו אבל מגדיר אותו באופן קונבנציונאלי כפתולוגיה המאמללת את חייו, והשלישי מודע לו כחלק אינהרנטי מהחיים, תפיסת עולמו רחבה יותר. אצל אנשים מסוימים יתכן מעבר מהרמה הראשונה לשנייה, כאשר באמצעות טיפול מתחדדת תודעתו של האדם לגבי מקור סבלו. תיאוריות פסיכולוגיות כגון RFT עוזרות לאדם להגדיר את סבלו באופן קונבנציונאלי, ומתאימות לו טיפול אישי. במקרים רבים, הטיפול מצליח לצמצם את הסבל ולהחזיר את האדם למצב של תפקוד 'נורמאלי'. אך מה שמכונה 'נורמאלי' לפי הקונבנציות המערביות יכול להלום בדיוק את המצב שמכונה 'פתולוגי' על פי ההשקפה הבודהיסטית. דווקא מסיבה זו ההשקה שבין RFT לבודהיזם יכולה לעזור לאדם לפתח מודעות גבוהה יותר, ולעבור בין הרמה השנייה לשלישית. ברגע שאדם מבין ששיטות זמניות ומוגדרות מראש של טיפול בסבל אינן יכולות באמת לעזור לו, ושסבל הינו מאפיין אינהרנטי של החיים האנושיים, נוצרת בו המוטיבציה האמיתית לצלול אל עומק ההגות הבודהיסטית, ובקצרה- להתחיל לראות את 'ארבע האמיתות הנאצלות' (עמ' 11). לאור החפיפה הקונספטואלית שבין RFT להגות הבודהיסטית, תיאוריה פסיכולוגית זו והטיפולים המבוססים עליה יכולים לשמש הכנה מוצלחת לקראת שינוי תודעתי. גם אם אדם לא קרא את דרשותיו של בודהה, הוא יכול להתחיל להרגיש את הסבל, הארעיות והיעדר העצמי מתוך שינוי של נקודת המבט הכללית. הוא יכול להפנים את ההבנה כי העצמי שלו אינו מהות קבועה בעלת קיום משל עצמה, וכי השכל שלו מסיק יחסים שרירותיים בין גירויים באופן אימפליציטי, מה שעשוי לעוות את המציאות.

סיכום

עבודה זו דנה במושג הסבל האנושי. המסקנה העיקרית שלה היא שהסבל אינהרנטי לאדם, שהאדם לא מודע לכך, ושחוסר מודעות זה משמר את הסבל. מצב זה מתרחש מאחר ששורשי הסבל מובְנים ביסודות המערכת הפסיכולוגית של האדם, ומתבטאים באופן הפעולה של מספר כישורים קוגניטיביים ורגשות הקשורים במושג הסבל: הצורה הסובייקטיבית שבה אנו תופסים את עצמנו, היחס שלנו לתופעות הסביבה, הרגלים פתולוגיים שיכולים לנבוע מכך והסיבות לכך שהרגלים אלו משתמרים. רעיונות אלה מתוארים באמצעות שתי השקפות, המייצגות שתי צורות חשיבה שונות: פסיכולוגיה ביהביוריסטית ופילוסופיה בודהיסטית.

הפסיכולוגיה הביהביוריסטית טוענת שמקור הסבל בתהליך של למידה חווייתית, ומתבטא בהתנהגות פתולוגית. הדרך לאבחון מדויק של מקורו כרוכה בחקירה של הגירויים המתנים את תחושת הסבל. בתחילת הדרך בחנו גירויים חיצוניים בלבד, ולאחר 'המהפכה הקוגניטיבית' החלו לבחון גירויים פנימיים- דפוסי חשיבה ורגש. כשנכחו כי הכחדת ההתניה בין גירויים להתנהגות פתולוגית אינה תמיד אפשרית, פיתחו מספר חוקרים דרך התייחסות חדשה לגורמים שמתנים את התנהגותנו. לדעתם, במקום לנסות להכחיד את ההתניה, יש לנסות לשנות את הגישה שנוקטים כלפי ההתניה באמצעות טכניקות של הרפיה וקשיבות.

כחלק ממחקר רחב היקף שנועד לתמוך בעמדה זו, פיתח Hayes את RFT, תיאוריה שמצביעה על היכולת הלשונית של האדם כגורם קריטי המתווך בין גירויים להתנהגות. לפי התיאוריה ל-Mind האנושי ישנן יכולות אימננטיות המקנות לו יתרונות רבים, אך בד בבד מהוות מקור תמידי של סבל: גירויים רבים שהאדם לומד להכיר במהלך חייו מיוצגים בשכלו באופן שרירותי באמצעות מילים ומושגים. ייצוגים אלה מאורגנים בשכל בתוך קונטקסט מסוים- הם מקושרים יחדיו ברשת סבוכה של יחסים (מסגרות התייחסות). יחסים אלה יכולים גם הם להיקבע באופן שרירותי, אך הם יכולים גם להיות מוסקים באופן אימפליציטי, כלומר שלא דרך חווית למידה ישירה. בכל פעם שיחס נקבע באופן אימפליציטי, הדבר גורר שינוי בפונקציות הפסיכולוגיות של הגירויים המקושרים על ידיו, מה שיכול להשפיע על האופן בו האדם תופס את הסביבה. גם מושג ה'עצמי' מצוי במסגרות התייחסות, ולכן שינויים בפונקציות הפסיכולוגיות של הגירויים המקושרים אליו יכולים להשפיע על האופן בו האדם תופס את עצמו.

הפילוסופיה הבודהיסטית טוענת שהסבל נובע מתשוקה והיאחזות. הסבל אינו מצב אבנורמאלי, אלא המצב הרגיל שבו האדם מתנהל בחיי היומיום. 'ארבע האמיתות הנאצלות' מתארות את הסבל ואת סיבתו מראשית ההגות הבודהיסטית, ולפיהן כל התנהגות 'רגילה', כלומר כזאת שאינה נובעת מהבנה עמוקה של הקיום, מונעת בהכרח מתשוקה והיאחזות שמולידות סבל נוסף. הבנה עמוקה של הקיום דורשת הכרה בשתי עובדות אונטולוגיות עיקריות: הראשונה היא שהאדם הינו אוסף של תופעות הקשורות זו בזו ומתקיימות בהמשכיות מסוימת, כלומר שהוא נעדר מהות פנימית, קבועה ויציבה ('היעדר עצמי'). השנייה היא שכל התופעות שמרכיבות את המציאות ארעיות, ושקיומן מותנה בקיומן של תופעות אחרות. כלומר, דבר אינו עומד בפני עצמו, והמציאות נמצאת בהשתנות מתמדת ('התהוות המותנית').

שתי ההשקפות שונות מהותית אחת מהשנייה, אך יוצרות תמונה שלמה יותר של מושג הסבל האנושי. הרעיון המשמעותי ביותר שעומד בבסיס תמונה זו הוא שהאדם, מפאת בורותו באשר לאופן בו הקוגניציה והרגשות שלו פועלים, נמצא במצב אינסופי של סבל. לפי RFT, בורות זו מתבטאת בחוסר המודעות של האדם לאופן שבו מאורגן במוחו כל מה שלמד, בכך שללא ידיעתו ה-Mind שלו מקשר באופן שרירותי בין גירויים שונים שהכיר, מה שעלול להוליד התנהגויות פתולוגיות הרסניות מבלי שהאדם הסובל יבין את מקורם. לפי הבודהיזם, בורות זו מתבטאת בכך שהאדם מתכחש לחוסר הקביעות שבמציאות, לכך שכל תופעה ארעית, נתונה תמיד לשינויים ואינה מתקיימת באופן עצמאי. מסגרות ההתייחסות מבטאות את תובנות שתי ההשקפות: האדם אינו מודע לצורה שבה ההיסטוריה החווייתית שלו מאורגנת בשכלו, וצורה זו מבטאת את העיקרון של ההתהוות המותנית. במילים אחרות, המשמעות הפסיכולוגית של כל דבר שהאדם למד מותנית בקונטקסט בו הדבר מצוי, וההתנהגות של האדם, על כל נטיותיו, מותנית במשמעות פסיכולוגית זו.

רעיון נוסף שמשותף לשתי ההשקפות הוא שבניסיון להתמודד עם הסבל, האדם מפתח לעיתים התנהגויות בלתי מועילות שבפועל רק מקבעות את הסבל. לפי RFT, האדם נמנע מחוויות מסוימות ושוקע ברומינציות או בניסיונות הערכה חסרי תועלת. לפי הבודהיזם, האדם פועל מכוח תשוקה, סלידה והיאחזות, מה שגורם לו לרדוף באופן מכאני אחר מה שנעים, להירתע ממה שאינו נעים ולא להרפות ממושאי ההיאחזות. האדם מגבש 'עצמי' מומשג, אשלייתי, שהוא נאחז בו כאילו היה קרקע יציבה. מעבר לכך, הוא מאמץ השקפה אשלייתית כוללת אודות המציאות, אודות הסביבה וכל האובייקטים המצויים בה, ומייחס להם מהות. שילוב הרעיונות של שתי ההשקפות מעמיק את המימד הפסיכולוגי של התובנות הבודהיסטיות: היכולת של האדם לקשר בין הסביבה לבין תודעתו באמצעות מילים מאפשרת לו לייצר מציאות סובייקטיבית ולהיאחז בהשקפות אשלייתיות. השקפות אלה, בתורן, משפיעות רבות על האדם ומכווינות את התנהגותו.

שתי ההשקפות אינן מתיימרות להשיג את אותה המטרה: מחד גיסא RFT אינה מפרטת כיצד ניתן להשתחרר מסבל באופן מוחלט, היא מציעה כלים שיכולים להפחית סבל לפרק זמן מסוים. מאידך גיסא הבודהיזם מציע פיתרון כולל ומוחלט, אך יתכן שלפיתרון זה לא יגיע האדם במשך חייו הנוכחי. עם זאת, בחינת המכנה המשותף שיש לשתי ההשקפות מגלה שישנה חפיפה תיאורטית נרחבת בכל הנוגע לשורש הסבל. אי לכך, יישום של פרקטיקה הנובעת מ-RFT (למשל, ACT) יכולה לקדם אדם גם לקראת הפיתרון שמוצע על ידי הבודהיזם. באותה צורה, יישום הפרקטיקה הבודהיסטית אודות השחרור מהסבל והדרך להשגתו (אמיתות שלוש וארבע מבין 'ארבע האמיתות הנאצלות') יכולה לגרום לאדם להתבונן פנימה ולהבין שהאופן שבו הוא מפרש את העולם מוטה ואף גורר השלכות פתולוגיות.

במובן מסוים, ניתן להגיד כי RFT וטיפולי 'הגל השלישי' מבטאים את עיקרון 'דרך האמצע'. כאמור, לפי עיקרון זה יש להימנע מקיצונוּיות, למשל מתפיסות אטרנליסטיות או ניהיליסטיות, מהותיות או משוללות מהות של תופעות. בטיפול המבוסס על RFT כל התנהגות שמוגדרת כפתולוגית, כלומר שמובילה לסבל רב, נבחנת תמיד לאור הקונטקסט שבו היא מצויה. לא ניתן לקבוע התנהגות כ'מועילה' או 'מזיקה' באופן חד משמעי, אך לא ניתן להתעלם מהשלכותיה. יש לצפות בה, כפי שהיא, כתופעה. יש לראות אותה ולהבין שככל תופעה המרכיבה את המציאות, ישנן סיבות רבות מספור שהובילו להתהוותה ושבחלוף סיבות אלה גם התופעה תחלוף. לפיכך, אין לנסות לשנות את התופעה ישירות, אלא את האופן שבו אנו מבינים אותה: התופעה אינה עומדת בפני עצמה, אלא ממלאת תפקיד חלקי במציאות שלמה שנמצאת בהשתנות מתמדת.

[1] Hayes, S. C. (2003), p.63

[2] לא בלבדי, לפי יכולות על בודהיסטיות- מצבי תודעה מתקדמים, טלפתיה וידע אודות חיים קודמים...

[3] Kalupahana, D. J. (1976), p20

[4] Hayes, S. C. (2003), p.63

[5] Hayes, S. C., Barnes-Holmes, D., & Roche, B. (2001), p.129

[6]Obsessive Compulsive Disorder – הלוקים במחלה זו סובלים ממחשבות טורדניות וכתוצאה מכך מאמצים התנהגויות כפייתיות.

[7] Cula-Malunkyovada Sutta

[8] Aggivacchagotta sutta

[9] Hayes, S. C., Barnes-Holmes, D., & Roche, B. (2001), p.214

[10] בעבודה זו הדגש העיקרי הוא על התרומה האפשרית של RFT להשקפה הבודהיסטית, ופחות על תרומת ההשקפה הבודהיסטית לטיפול על פי RFT, כגון ACT ו- Mindfulness Based Interventions.