הסבל הבלתי נמנע: פרק ב' - מקורות הסבל על פי הבודהיזם המוקדם

החקירה הבודהיסטית אודות הסבל וה-Mind האנושי, בדומה לפסיכולוגיה התנהגותית, הינה אמפירית במהותה[1]. האדם לומד את העולם דרך רשמי החושים, ומתוך ממצאים אמפיריים נבנות תובנות אונטולוגיות שמציירות תמונה מפורטת בנוגע לדפוסי החשיבה וההתנהגות האנושיים. בפרק זה אציג רעיונות אחדים השאובים מהפילוסופיה הבודהיסטית המתכתבים עם רעיונות שהוצגו בפרק הקודם סביב סוגיית הסבל האנושי. אפתח בניתוח סיבת הסבל והעקרונות הפסיכולוגיים שמולידים אותו. לאחר מכן אפרט שני רעיונות מטאפיזיים מרכזיים- 'היעדר עצמי' ו'התהוות מותנית', ואנסה להראות כיצד הם מסבירים באופן עמוק יותר את היווצרותו ושימורו של הסבל.

הסבל ומקורו

סמסרה (Samsara) או גלגל החיים והמוות. במעגל החיצוני מתוארות חוליות ה"התהוות המותנית". מתוך https://medium.com/@existence.etc/samsara-the-psychology-of-buddhism-7542c767871c

שני דברים לימד בודהה: הסבל והקץ לסבל[2]. גואטמה בודהה, מבשר הבודהיזם, נגע ברכיב פסיכולוגי עמוק של המין האנושי- חיינו חגים סביב סבל. הסבל (dukkha) שמדובר בו הוא אוסף של רגשות שליליים וחוסר סיפוק אימננטי שקיימים בחיינו. בכל רגע נתון אנו עסוקים באחד משני דברים- הימנעות מסבל או ניסיון לשים לו סוף. אולם התודעה והיכולות הקוגניטיביות המשוכללות שלנו גורמות לנו להתנהג כעיוורים: המאמץ שלנו לשים קץ לסבל מניב תוצאות הפוכות, וכך, בלי משים, אנו מנציחים את הסבל[3]. הבודהיזם – דת בעלת אוריינטציה תרפויטית מובהקת – מציעה דרך פרקטית להתמודדות עם הסבל ולהכחדתו. דרך זו מעוגנת בניתוח מדוקדק של הסבל עצמו והסיבות שמולידות אותו. ההיבט הפרקטי שזור לכל אורכו ברעיונות פילוסופיים שמפרשים את החוויה האנושית ומדריכים את האדם כיצד לגבור על הסבל.

הדוקטרינה הבודהיסטית (dharma) עתיקה ורחבת היקף, ומגוללת בתוכה אלפי שנים של ידע נצבר. חלק מרכזי בדוקטרינה זו נובע מהדברים שבודהה עצמו לימד בעל-פה לפני למעלה מ-2000 שנה. מקורות רבים מעידים שעיקר דבריו היו ארבע טענות עיקריות הנוגעות לסבל האנושי ולדרך ההתמודדות הראויה עמו, אלה מכונות גם 'ארבע האמיתות הנאצלות': (1) האמת אודות הסבל (2) הסיבה לסבל (3) קץ הסבל כיעד (4) הדרך לקץ הסבל[4]. דבריו האחרים ושלל הטקסטים שנכתבו לאחר מכן נובעים, בצורה כזאת או אחרת, מאחת הטענות הללו. חשוב לציין כי ארבע האמיתות הללו אינן עיקרי אמונה דוגמטיים (Creed), אלא אופנים לראיית המציאות כפי שהיא[5].

ארבע האמיתות הן טענות שבודהה השיג בתובנה עוצמתית אודות היקום והקיום האנושי. בכתבים השונים אמיתות אלה חוזרות במגוון וריאציות, אך ניתן לתמצתן. האמת הראשונה נוגעת לסממן העיקרי של המציאות האנושית: הסבל. כל פעולה אנושית, מנטאלית או פיזית, מודעת או לא מודעת גוררת בעקבותיה סבל. הרגשת הסבל נעוצה בתודעה ה'מבולבלת' או ה'לא-בהירה' של האדם שאינו מצליח להבין זאת. הסבל קשור באופן הדוק לדרך שבה תודעתנו תופסת את המציאות, ומתאפשר עקב פער בין המציאות הקונבנציונאלית, שהיא התמונה הסובייקטיבית שאנו מייצרים, לבין המציאות האולטימטיבית, שהיא התמונה האונטולוגית. המציאות היא שהעולם והתופעות המרכיבות אותו (dhamma) נמצאים בתנועה מתמדת. כל תופעה היא ארעית, נתונה תמיד לשינויים ואינה מתקיימת באופן עצמאי. אי-הידיעה של המצב האונטולוגי מכונה בורות, אך לא במובן של חוסר ידע בלבד, אלא גם במובן של כשל קוגניטיבי והתנהגותי בעל השלכות קשות. אפשר להדגים זאת על חיי האדם: האדם משתנה פיזית ומנטאלית במהלך חייו, אך במוקדם או במאוחר, מסיבות שאינן תלויות ברצונו, הוא יחלה וימות. עם זאת, המחשבה אודות המוות קשה מנשוא ועל כן מודחקת מחוץ לתודעתו[6]. כתוצאה מכך הוא יוצר בתודעתו מציאות סובייקטיבית, שבתוכה הוא תופס את עצמו כיצור בעל מהות פנימית, קבועה ונצחית.

הסבל הוא מצב שיכול להתבטא בשלושה אופנים[7]: סבל ככאב ישיר, סבל כתוצאה משינוי מתמיד וסבל כתוצאה מתנאים שאינם נתונים לשליטתנו ומתנים את עולמנו הפנימי. הצורה הראשונה היא הפשוטה ביותר להבנה, ומתבטאת בכאב נפשי (רגש שלילי) או פיזי. הצורה השנייה מתבטאת בסבל הנגרם מכך שהתופעות המרכיבות את המציאות שלנו ארעיות (anicca). כל תופעה בעולם זמנית, כולל אנו עצמנו. לפיכך איננו יכולים להיות הבעלים הקבועים של דבר-מה. כל דבר שיש לנו ושמסב לנו אושר בחיים, במוקדם או במאוחר- יאבד לנו. מצב זה גורר סבל, מאחר שנטייתנו היא לנסות לשווא להנציח את קיומם או לחילופין, להמעיט מערכם. הצורה השלישית מתבטאת כמצב שבו כל תחושה חיובית או שלילית שאנו חשים מתקיימת באופן מותנה, כלומר מתוך תלות בנסיבות משתנות. המשמעות של מצב זה היא שמעבר לעולם החיצוני שאינו בשליטתנו, גם עולמנו הפנימי מותנה, מה שנחווה כחוסר אונים.

האמת השנייה עניינה סיבת נוכחותו המתמדת של הסבל בחיים. מבחינה פסיכולוגית הבודהיזם מציג את קיומם הרגיל של היצורים החיים כקיום בסבל, ומבחינה מטאפיזית כקיום בעולם של סבל המכונה 'סמסרה' (samsara). עולם זה בנוי באופן מחזורי שמכונה גם 'מעגל הלידה והמוות', ובראי הבודהיזם תהליך אינסופי ומחזורי זה של לידה ומוות נתפס כסבל[8]. השתחררות מהסמסרה איננה דבר פשוט, מאחר שהיא דורשת שחרור מוחלט מדפוסים פסיכולוגיים בסיסיים הניכרים בתודעת האדם. הסיבה לסבל נעוצה בקושי שלנו להשתחרר מאותם דפוסים, ובעיקר משניים עיקריים: תשוקה והיאחזות.

הכוח הרצוני שעומד בבסיס כל פעולה מנטאלית ופיזית שאנו מבצעים הוא התשוקה, אשר מתפקדת כדחף תמידי שמניע אותנו אל עבר מה שנעים לנו. בודהה מתאר את התשוקה כ"כמיהה למאווים חושיים, לקיום ולאי-קיום"[9]: הכמיהה למושאי החושים ברורה, והיא מתבטאת בדחף להשיג כל אובייקט חושי שיכול לענג אותנו כגון אוכל, מין, שינה וכד'. אך אנחנו יכולים לחוש תשוקה גם לרעיונות ולמושגים שמזוהים עם קיום. למשל, קיום מהויות של דברים, של מושג העצמי ושל רעיונות שקשורים אליו כגון "אני רוצה להיות מלך" או "אני רוצה חיי נצח". מנגד ניתן לחוש תשוקה גם לרעיונות ולמושגים שמזוהים עם אי-קיום. למשל של הריקות (שלילה של מהות), או של משאלות כגון "אני רוצה לחדול מלהתקיים". כשאנו חשים שמשהו חסר לנו, שאנו רוצים דבר מה, התשוקה דוחפת אותנו אל עבר הדבר שאנו חושבים שיפתור דיסוננס זה. מאחר שאנו תמיד חשים בחסך פיזי או מנטאלי, ולעולם איננו מסופקים ממה שיש לנו, התשוקה פועלת בנו כצימאון (tanha) מתמיד שלא ניתן להרוותו.

התשוקה מניעה אותנו אל עבר מושא מסוים, ואילו ההיאחזות במושא זה (upadana) היא ביטוי של הרצון להיות בעליו, לנכס אותו לעצמנו, ובעיקר לתת לו מעמד של תופעה קבועה ומהותית. ההיאחזות היא הכשל המחשבתי הבסיסי ביותר שלנו, והיא שמבססת קשר כוזב בינינו לבין המציאות. בודהה מציין ארבעה מושאי היאחזות עיקריים[10]: מושאי החושים, השקפות, מצוות ושבועות, העצמי. ההיאחזות במושאי החושים יכולה להתבטא ברצון לדבוק באובייקטים פיזיים- הבית שלי, הכסף שלי, האישה שלי; היאחזויות בהשקפות, במצוות ושבועות ובעצמי יכולות להתבטא ברצון לדבוק באובייקטים מנטאליים- מילים, מושגים, השקפות, אידאולוגיות, ערכים, רעיונות וזהות עצמית[11].

המשמעות הפסיכולוגית של היאחזות היא עצומה- היא מעוררת תחושת נחת ורושם של שליטה ויציבות. האינטואיציה הבסיסית שלנו היא שאם נאגור נכסים ו'ננפח' את הזהות העצמית שלנו, נצליח להנציח את קיומנו, לשמר בקרבנו את הדברים שאנחנו אוהבים ולהיות שמחים. דרך ההיאחזות אנחנו יוצקים תוכן ומהות לתופעות שאותן אנו תופסים, ומעניקים להן מעמד של קבע- זה "הר", זאת "רוח", זה "רעיון", זאת "אהבה". טרמינולוגיה כזאת מאפשרת לנו ליצור תפיסת עולם קוהרנטית ויציבה, לפרש את המציאות באופן עקבי, לתת משמעות לאירועים שאנו חווים ולחזק את התפיסה המוטעית של 'עצמי' קבוע ויציב. לעומת זאת, אי-מימוש ההיאחזות מעמיד אותנו פנים אל פנים מול טבע המציאות, ומוליד שלל רגשות שליליים ולא נעימים כגון סלידה, כעס, דיכאון, שנאה, אכזריות ואלימות[12].

היאחזות בתופעות בהכרח תוביל לסבל, כיוון שהיא פועלת במנוגד לעובדה האונטולוגית שכל תופעה היא ארעית. הביטחון שהאדם מנסה לייצר לעצמו באמצעות ההיאחזות, הבעלות והניכוס מתערער כל פעם מחדש בהיעדר ראייה נכונה של המציאות (בורות). אנחנו נשלטים על ידי תשוקה לספק מאוויים שאף פעם לא יגיעו לסיפוקם המלא, ולהיאחזות במושאים שונים שבכל רגע יכולים להישמט מאיתנו. מצב זה מעלה בהכרח רגשות שליליים, שהם מהות הסבל.

האשליה בדבר קיומו של 'עצמי' קבוע (anatta) כמקור לסבל

הפער בין התפיסה המוטעית בדבר 'אני' יציב וקבוע ובין המציאות שבה הכל נמצא תמיד בתנועה ובהשתנות הוא מקור של סבל. מושג כזה של 'אני' היא פועל יוצא של היאחזות, וזאת מאחר שכל סוג של היאחזות מניח 'קיום' כפול- של הסובייקט הנאחז ושל מושא ההיאחזות. באמירה כגון "זה הרכב שאני רוצה" כלולים שני מושגים- 'רכב' ו'אני'. ה-Mind שלנו, על פי טבעו, עורך המשגה סובייקטיבית של עצמנו מזה ושל מושא ההיאחזות מזה. מושג ה'עצמי' מתקבע בתודעה הודות לפעולה החוזרת ונשנית של היאחזות באובייקטים שונים. תודעה זו בדבר עצמיות קבועה היא מוטעית, אך יחד עם זאת, התועלת בשימוש השגור בשמות גוף ("אני", "אתה", "הם" וכו') ברורה. שמות אלה מאפשרים לנו להתייחס לעצמנו ולבני אדם אחרים ולהתנהל על פי היגיון מסוים במרחב האנושי. הצורך בהתייחסות של האדם אל עצמו נהיר, מאחר שהוא מאפשר לו לבנות נרטיב עצמי קוהרנטי, להסביר את חווית ההווה לאור ההיסטוריה האישית שלו ולתכנן את התנהגותו העתידית בהתאם ל'אישיותו', מה שתורם לקיבועו של מושג ה'עצמי'.

תורתו של בודהה אודות היעדר העצמי אינה ניהיליסטית. ברור שיש דבר-מה, גם אם אינו ניתן להגדרה, שחווה ויודע את העולם. אך כוחות התשוקה וההיאחזות שמניעים אותנו אינם מניחים לתודעתנו לתפוס 'דבר-מה' זה כפי שהוא. במיוחד התשוקה מקבעת את תודעתנו בדבר קיומו של 'עצמי' מהותי, יציב ובלתי משתנה, המתפקד כגורם שמקיים אינטראקציות עם הסביבה ומחבר באופן רציף בין כל החוויות האישיות. תפיסה זאת של העצמי ממשיגה אותו כאובייקט אֶטֶרנליסטי, בדומה לדמות העצמי (atman) כפי שהצטיירה בתפיסה האופאניסָדית המוקדמת[13]. בודהה יצא נגד השקפה זו מאחר שכמו כל היאחזות, גם ההיאחזות במושג ה'עצמי', טרנסצנדנטלי ככל שיהיה היא מקור לסבל. ה'עצמי', אם כן, אינו נשלל לחלוטין אך מנוסח על דרך השלילה- זה לא נכון שאין כלום, ועם זאת זה לא נכון שיש 'אני', לפחות לא במובן האינטואיטיבי והמקובל של המילה. ישנו עצמי כלשהו, סובייקט שניתן להתייחס אליו, והוא קיים על 'דרך האמצע'[14]- בין נצחיות לחידלון.

כיצד יש להתייחס אם כך אל 'עצמי' זה? בודהה הציע לצפות באופן ישיר במה שיש, במה שאנו חווים כעצמי, ולהיווכח כי כל התופעות מתכנסות לתוך חמישה 'מצרפים'[15] (skandha) בלבד, שאינם חלק משלם כולל יותר. מצרפים אלה חלקם פיזיים וחלקם מנטאליים: (1) הגוף הפיזי (rupa) שכולל את איברי החושים- ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע ושכל שמהווים 'שער' דרכו עובר מידע לתודעה (2) תחושות (vedana) הנחלקות לשלושה סוגים- נעים, לא נעים וניטראלי (3) קוגניציה (samjna) שכוללת את יכולות ההגדרה וההמשגה של אובייקטים (4) תצורות מנטאליות (sankhara) שהן מושג מורכב הקשור ברצון של האדם. הן מייצגות את הפעולות הרצוניות שהאדם עשה במהלך חייו והחותם שהן הותירו בנפשו. פעולות רצוניות אלו מקבעות את הנטיות השכליות, הרגשיות והמילוליות ([16]vaccisankhara) האופייניות לו. נטיות אלה מבטאות את האופן ה'אישי' שבו האדם מפרש את סביבתו והמסקנות שהוא מסיק מתוך כך (נטיות שכליות); הן מבטאות את האופן שבו האדם מגיב לגירויים (נטיות רגשיות) ואת הדרך שהוא בוחר להתנהג בה (5) תודעה (vijnana) היא המאפשרת קליטה, ידיעה והבנה של כל אובייקט או רושם כמכלול. בסיכומו של דבר אין 'אני', אלא הצטברויות של תופעות זמניות המתבטאות בחמשת המצרפים. הן נמצאות בהשתנות מתמדת וקיומן מותנה בתופעות אחרות (על מהות ההתניה אפרט בהמשך). המושג 'אני' ריק, ומבטא לכל היותר תיאור סובייקטיבי של החוויה האישית.

ניתן לנתח את חווית ה'עצמי' לאור 'חמשת המצרפים'[17]: בראש ובראשונה אני תופס את הסביבה הפיזית באמצעות חושיי (rupa)- נניח שאני תופס בפעם הראשונה את התופעה שמכונה 'תפוח'. אני שם לב לתחושות שעולות בי (vedana). התפוח העלה בי תחושה נעימה, ולכן מרגע זה התפוח מזוהה כגירוי נעים. במקביל, הקוגניציה שלי (samjna) מנתחת את תכונות התופעה וממשיגה אותה כתפוח, כתופעה שיכולה ללבוש צורות שונות אך בעלת מהות קבועה (עקב כך, בפעם הבאה שאתפוס תופעה דומה אזהה אותה כתפוח ואזכור שזה דבר שאני אוהב). בנוסף, התפוח מעורר בי רצון לאוכלו ומגוון של רגשות, שבהתאם לנטיות האישיות שלי, מניעים אותי להתנהג באופן מסוים (sankhara). אני אדם שהתרגל לאכול פירות מילדות ותמיד נהנה מכך. כעת אני מאוד רעב ולכן אנגוס בתפוח. אם חווית האכילה תרשם כחוויה טובה, יאוחסן אירוע זה בזיכרוני כאירוע חיובי ותתפתח בי הנטייה לאכול תפוחים. מעבר לכל זה, אני חש כי ישנה ישות שיודעת ומאגדת את כל רכיבי החוויה - זאת המודעות (vijnana).  דרך אינטרוספקציה אנחנו יכולים לתאר את החוויה שלנו באופן מפורט ביותר, כהמשכית ובעלת גורם מאחד[18]. אך מכך שאנו חווים את המצרפים באופן המשכי לא נובע שישנו 'עצמי' שמאחד אותם. כל חוויה היא ברת-חלוף ומותנית במצב הרגעי של חמשת המצרפים. התווית שאנו שמים על חמשת המצרפים- 'עצמי', והאופן שבו אנו מתייחסים אליה מייצרת תמונה של מהות קבועה ויציבה שאינה הולמת את המצב האונטולוגי.

תיאור חמשת המצרפים לא נועד רק לפרט את מבנה ה-Mind האנושי ואת דרך תפקודו, אלא להמחיש כיצד התפיסה של 'עצמי' מהותי גורמת לסבל. אותו 'עצמי' שאנו כה רגילים להתייחס אליו הוא מושא לתשוקתנו. כשאנו נאחזים בו אנו נאחזים, למעשה, בחמשת המצרפים ומעניקים להם מעמד קבוע. לפיכך אנו חווים את 'עצמנו' בתור תופעה קבועה ומפתחים 'מהות פנימית', 'זהות', או 'אישיות'. אנו רואים את העולם דרך העיניים 'שלנו' ומזהים את הסביבה עם 'עצמנו'- "זה שלי", "זה אני". אנו מייצרים לעצמנו תמונת עולם לפיה הסובייקט מתקיים באופן עצמאי, ללא תלות בעולם, ועל בסיס זה נבנות השקפות עולם כוזבות. במהרה, חיינו הופכים למרדף אחר סיפוק תשוקות פיזיות ומנטאליות של ה'עצמי', של אישור קיומו בכל דרך אפשרית, ואיננו מכירים כל דרך אחרת. בפועל, מתוך בורות לגבי מצבנו האונטולוגי, אנו נותנים לתשוקה ולהיאחזות החוזרות ונשנות להוליך אותנו שולל[19]. ההכרה בקיומו של 'עצמי' מובילה להיאחזות באובייקטים נוספים, והיאחזות זו מצידה מזינה בחזרה את ה'עצמי'. התוצאה של יחס דו-כיווני זה היא הנצחת מצב הסבל, כי כך משתמר הפער בין ההשקפה הכוזבת שלנו לבין המציאות- שהיא היעדר עצמי קבוע.

התהוות מותנית (Dependent Arising,  paticcasamuppada)

נשאלת השאלה כיצד מתקשרים ביניהם חמשת המצרפים? ומדוע לא יתכן 'עצמי' קבוע ובלתי תלוי? המצרפים מבטאים קשר סיבתי בסיסי ביותר שמקשר בין כל תופעות המציאות. ראיית עצמנו באופן ישיר היא למעשה ראיית חמשת המצרפים בהקשר סיבתי המקשר ביניהם, שמכונה גם 'התהוות מותנית'. כדי לראות את המציאות נכוחה ולהבין את מנגנוני הנפש שלנו, יש להביט בהם באופן מעמיק ולהפנים קשר זה[20].

ההתהוות המותנית התמקדה תחילה באדם, אך בשלב מאוחר יותר עברה תהליך של הכללה ונגעה לכלל התופעות המתקיימות, בין אם פיזיות ובין אם מנטאליות. בעיקרה, היא מצביעה על כך שאין דבר בעולם העומד בפני עצמו[21]. כל תופעה מתקיימת מסיבות מסוימות ולפיכך היא תלויה בהן. מעבר לכך, כל תופעה היא סיבה בפני עצמה שקיימת כחוליה בשרשרת של סיבות ותולדות (אין הבחנה מטאפיזית בין תופעות שהן 'סיבות' לבין תופעות שהן 'תולדות'). בדרשה אודות הסיבתיות (Mahanidana sutta), מסביר בודהה מהי אותה סיבתיות וכיצד היא מתבטאת בתופעות הקשורות בה. 

הסיבתיות אינה רק תיאור מילולי של המתרחש במציאות, אלא המציאות עצמה[22]. כאמור, לפי האמת אודות הסבל המציאות מצויה בהשתנות מתמדת, כל תופעה היא ארעית ואינה מתקיימת באופן עצמאי. הסיבתיות קשורה להשתנות המתמדת באופן אינהרנטי, ומעמיקה את רעיון הארעיות: כיוון שכל התופעות תלויות בקיומן של תופעות אחרות, ברגע שהתופעות המתנות דועכות (חדלות להתקיים) ידעכו בעקבותיהן גם התופעות התלויה בהן. בצורה זו המציאות תמיד נמצאת בתנועה- תופעות מופיעות ודועכות בזרימה אינסופית[23]. אך תנועה זו אינה מקרית- היא פועלת על פי חוקיות מסוימת, לפיה כל תופעה היא תוצר ספציפי של סט מסוים של תנאים מקדימים. תופעה יכולה להיראות מקרית בגלל בורות, אך אם נעמוד על התנאים שהובילו להתהוותה נבין גם מדוע היא מתקיימת. החשיבות של הסיבתיות היא בכך שהיא מבטאת את 'דרך האמצע' בין נצחיות לחידלון- מצד אחד, תופעה אינה קיימת באופן בלתי תלוי, אך מצד אחר אין זה אומר שהיא אינה קיימת כלל. היא קיימת כחוליה בשרשרת סיבתית מסוימת הנמשכת מן העבר אל העתיד. התופעה קיימת, אך בניגוד להבנה המקובלת, היא חסרת מהות קבועה ויציבה.

כל אירוע חוויתי שאנו חווים הוא מכלול של תופעות שבעצמן נתונות לסיבתיות[24]. מעבר לאובייקטים הפיזיים שאנו ממשיגים, כגון "שולחן" ו"תפוח", תופעות הינן גם אירועים אבסטרקטיים כגון "מדינת ישראל", אהבה, הספרה 5, או זהותנו האישית. על פי ההתהוות המותנית, מאחר שתופעות אינן מתקיימות כשלעצמן, אלא הן תוצר של סיבות מסוימות, הן משוללות יסוד מהותי קבוע[25]. לכן תפיסה של 'תפוח' או של 'עצמי' כמהות קבועה היא שקרית- היא אינה רואה את התופעות כפי שהן. מה שקיים אונטולוגית הם צברים (clusters) של תופעות רגעיות הקשורות אחת בשנייה בתבניתיות מסוימת. קשר זה הוא הסיבה שמאפייניה של כל תופעה משתמרים באופן המשכי. למשל, תפוח בשל יכול להרקיב, אך אינו יכול להפוך לכלב[26]. עם זאת, תבניתיות זו אינה מעידה על יציבות או מהותיות שעומדות בבסיס התופעה.

טבעה של כל תופעה להתפרק, אך התפרקותה אינה מעידה על הפסקת ההמשכיות הסיבתית. לאחר פירוקה, כל תופעה מתחברת בקונפיגורציה שונה ומופיעה בצורה חדשה. תפוח, לדוגמה, עשוי להירקב ולהתעכל בבטן האדמה, אך אין זה אומר שבכך נקטע הרצף הסיבתי שאליו השתייך. לאחר שהתעכל בבטן האדמה, שאריות התפוח יכולות לדשן את האדמה ולהוליד צמיחה של צמחים חדשים. בדומה לתפוח גם האדם הוא אוסף של תופעות ('חמשת המצרפים'). לאורך השנים האדם מזדקן, חולה, ומת- גופתו נרקבת ומתפוררת. המצרף הפיזי מתהווה לכדי חומר פיזי אחר, והמצרפים המנטאליים לכדי ישות מנטאלית חדשה (כך מתבצע גלגול הנשמות).

בכתבים הבודהיסטים מקובל לתאר את התנועה האינסופית של ההתהוות המותנית במסגרת '12 החוליות של ההתהוות' (Twelve Nidanas)[27]. החוליות קשורות אחת בשנייה ויוצרות שרשרת מעגלית, כאשר כל חוליה מתנה באופן סיבתי את החוליה הבאה. שרשרת סיבתית זו היא למעשה תיאור התהליך שבו כל תופעה מתהווה, לרבות האדם. ישנן דרכים רבות לפרש את 12 החוליות, ואחת מהן היא ראייתן כעובדה מטאפיזית שמתארת את תהליך התהוותו של האדם לאורך רצף הנמתח על פני שלושה מהלכי-חיים[28]: חיים לפני הלידה, החיים הנוכחיים והחיים שלאחר המוות. כל מהלך-חיים מתאר תקופה של התרחשויות שמשפיעה על מהלך החיים העוקב. 12 החוליות אומנם מונות מספר סופי של צעדים, אך ביחד הן מתארות תהליך מעגלי ואין סופי, כיוון שהחוליה האחרונה מתנה את החוליה הראשונה וחוזר חלילה.

מהלך החיים הראשון מסמל את כל הפעולות שהאדם עשה טרם לידתו. מאחר שהאדם אינו רואה את המציאות כפי שהיא, ומניח, למשל, את קיומו של 'עצמי',  הוא פועל מתוך בורות (חוליה 1). כל פעולה רצונית שעשה, בין אם פיזית או מנטאלית, מולידה 'תצורות מנטאליות' (2) שהן תבניות התנהגותיות המעוצבות בהתאם להיסטורית הפעולות האישיות שלו. מהלך החיים השני מסמל את מהלך חייו הנוכחי של האדם. התצורות המנטאליות של החיים הקודמים מולידות את האדם כתודעה (3) בעלת איכות מסוימת בחיים האלה, בהתאם לפעולות שביצע בחייו הקודמים. בעת הלידה, לובשת התודעה צורה פיזית ומנטאלית (4). בעזרת חמשת החושים וה-Mind (5) היא יוצרת מגע (6) עם הסביבה החיצונית-ומולידה תחושות (7) נעימות, לא נעימות או ניטראליות. מרגע שנקבע מה נעים לאדם נוצרת התשוקה (8), שדוחפת אותו באופן מתמיד אל עבר הנעים. התשוקה גורמת לו להיאחז (9) במה שנעים לו, וכך מה שנעים לו מכתיב את דפוסי המחשבה וההתנהגות שלו. ההתנהגות והמחשבות שלו מבטאות את ההוויה שלו (10), שמתנה את מהלך החיים השלישי- חייו העתידיים של האדם. האדם יוולד (11) בהתאם להוויה הנוכחית שלו, ולבסוף, ככל תופעה, יתפרק וימות (12)[29].

הרעיון המרכזי בתבנית המעגלית של 12 החוליות הוא שהתהוות היא דבר מותנה- דבר אינו קיים בפני עצמו. החוליות שוזרות יחדיו שלושה עקרונות יסוד של החשיבה הפסיכו-מטאפיזית הבודהיסטית: הארעיות, היעדר העצמי והסבל, המכונים גם 'שלושת סימני הקיום'. מתוך העובדה שכל מה שקיים מותנה, נובע שהמציאות בת-חלוף, שאין בסיס להכרה בעצמי קבוע ומהותי, ושבורות מובילה לסבל[30]. הארעיות מתבטאת בקשר שבין החוליות- דבר אינו נצחי, אלא מתקיים כחוליה סיבתית זמנית (החוליה הוא תולדה של חוליה שקדמה לה, וסיבה להתהוות החוליה הבאה). מאחר שהחוליות מקושרות באופן מעגלי, הארעיות היא תהליך אינסופי. היעדר העצמי מוצג בחוליות 3-7 כ'חמשת המצרפים', וממחיש את האופן שבו אנו חווים את עצמנו ואת המציאות- כאוסף של תופעות מותנות. הסבל הוא האמירה המרכזית שעומדת מאחורי ההתהוות המותנית: אנו מתנהגים מתוך בורות, וכתוצאה מכך נשלטים על ידי תשוקה. משוללי רסן אנו נאחזים בכל תופעה שנקרית בדרכנו, במטרה לייצר סוג של יציבות בסביבה המשתנה. ההיאחזות בתופעות הנדמות כבעלות מהות קבועה משרישה את בורותנו, ומקבעת את האדם במצב אינסופי של סבל.

יש לציין שאמנם כל חוליה בשרשרת מותנית, כולל ההתנהגות שלנו, אך מכך לא נגזר דטרמיניזם[31]. ההתהוות המותנית גורסת שכל תופעה וכל אירוע מותנים, אך אין זה אומר שהגורמים המתנים אותם קבועים. כל תופעה, גם אם חוזרת על עצמה, יכולה להיות פרי של תנאים שונים ויכולה להוביל לתולדות מגוונות. לפיכך, איננו יכולים לצפות את העתיד- תמיד ישנם "רכיבים חופשיים" שלא נדע מהן השלכותיהם. עובדה זאת מעניקה לאדם חופש להתנהג בצורה מועילה, ומאפשרת לו לעשות מאמץ נכון שיוביל לשחרור מסבל ('האמת הנאצלת' השלישית). דבר זה אפשרי בתנאי שהאדם יראה את המציאות נכוחה- על 'דרך האמצע', ולא יאפשר לכל החוליות שמתבססות על הבורות (החוליה הראשונה) להתקיים[32].

סיכום

הסבל האנושי נמצא במוקד הפילוסופיה הבודהיסטית. לפי 'ארבע האמיתות הנאצלות', הסבל הוא חלק אינטגראלי מחיינו ונובע בעיקר מקונספציה שגויה של המציאות שמקורה בכשל תודעתי מובנה. התופעות שאנו תופסים ארעיות, בתנועה מתמדת ואינן מתקיימות כשלעצמן, אך ה-Mind האנושי ממאן לקבל זאת ובונה לעצמו תמונה אישית ושונה של המציאות. האדם מתנהג מתוך בורות למצב העניינים האונטולוגי, משום כוחות פסיכולוגיים חזקים שפועלים בו באופן אינסטינקטיבי: תשוקה והיאחזות. התשוקה מניעה באופן תמידי אל מה שנעים, וההיאחזות היא ההזדהות עם מושא התשוקה והרצון לנכסו ולהנציחו. באמצעות אחיזה זו, אנו בונים לעצמנו תמונת עולם קוהרנטית כביכול- 'יציבה', 'מהותית' ו'קבועה' הכוללת את מושג ה'אני'- שאינה אלא אשליה. התנהלות זו, שנובעת מבורות לגבי המציאות, גורמת לסבל תמידי כי התשוקות לעולם לא יבואו על סיפוקן וכך מקבעת את מעמדנו ב'סמסרה'. העצמי, למעשה, הינו צבר תופעות ('חמשת המצרפים'). תופעות אלו כפופות ל'התהוות מותנית', שהיא חוק מטאפיזי מהותי שקובע את מצב העניינים האמיתי בעולם. כל התופעות מותנות אלה באלה, דבר אינו יציב ועל כן דבר אינו בעל מהות קבועה. כל הקיים הוא חלק משרשרת מעגלית של התניות סבוכות, כולל חיי האדם הנוכחיים, שמותנים בחייו הקודמים וקשורים בחייו העתידיים. הכשל התודעתי מתבטא בחוסר יכולתו של האדם להבין את היותו חוליה בתוך זרימה אינסופית של סיבות ותולדות.

[1] Kalupahana, D. J. (1976), p.20

[2] Gethin, R. (1998), p.59

[3] Laumakis, S. J. (2008), p.54

[4]  מפאת היקפה המצומצם של עבודה זו אגע בעיקר בשתי האמיתות הראשונות, הרלוונטיות ביותר לעקרונות שהוצגו בפרק הקודם.

[5] Gethin, R. (1998), p.60

[6]  רינפוצ'ה, ס. (1993), עמ' 29-30

[7] Gethin, R. (1998), p.61

[8] Laumakis, S. J. (2008), p.46

[9] Gethin, R. (1998), p.70

[10] Gethin, R. (1998), p.71

[11]  כפי שבא לידי ביטוי ב      Brahmajala Sutta 

[12] Gethin, R. (1998), p.73

[13] Kalupahana, D. J. (1976), p.38

[14] Collins, S. (1982), p.104-105

[15] Laumakis, S. J. (2008), p.55

[16] Sammaditthi Sutta

[17] Gethin, R. (1998), p.135

[18] Collins, S. (1982), p.228- jivitindriya or ‘life-faculty’-“…an explanation of stability and unity in one lifetime”

[19] Laumakis, S. J. (2008), p.55

[20] Gethin, R. (1998),  p.142

[21] Laumakis, S. J. (2008), p.110

[22]^p.28

[23] Kalupahana, D. J. (1976), p.28: “When this is present, that comes to be; from the arising of this, that arises.      When this is absent, that does not come to be; on the cessation of this, that ceases”

[24] Gethin, R. (1998), p.141

[25] Laumakis, S. J. (2008), p.111-112

[26] Gethin, R. (1998), p.142

[27]^p.141

[28]^p.152-153

[29]  שתי החוליות האחרונות מסמלות את ההתגלגלות האינסופית במצב של סבל ('סמסרה'- גלגל החיים והמוות).

[30] Kalupahana, D. J. (1976), p.36

[31] Gethin, R. (1998), p.153-154

[32]^156